אז הנה זה בא: החג המעונב והישיבה הארוכה סביב שולחן ליל הסדר. השבוע, רק לאחר "שיחת גינה" עם החברות, הבנתי את שאמרו ש"כשהמשפחה, ההורים והחברים בסביבה, קשה לנו יותר להכיל את הילדים שלנו".
סביב שולחן החג אנחנו מתרגשים לפגוש את כולם, שמחים להתגאות בילדים שלנו שגדלו והתפתחו, ומבקשים לקבל איזו טפיחה על השכם על כל המאמצים שאנו משקיעים בהם. בד בבד, אנחנו רוצים שהילדים ייהנו.
האמת, בסתר לבנו אנחנו גם קצת מקווים שההורים או החמים יעסיקו אותם קצת במקומנו ונוכל לנוח רגע מהריצות הבלתי פוסקות אחרי כל התקופה העמוסה בחודשיים האחרונים שכללה את המאמצים שהשקענו בחופשת קדם החג ותעסוקת הילדים תוך כדי ניקיונות הבית והכשרתו לפסח.
ולצד אלה, עולים בי חששות וממלאים אותי במתח, ואולי אפילו ניתן להגדיר זאת כחרדה קלה, כי דווקא למול ההורים שלנו, למול בני המשפחה ולמול החברים – אני זקוקה במיוחד לשקט ולשיתוף פעולה מצד הילדים, שיראו כולם איך חינכתי אותם על הצד הטוב ביותר. בכל מהלך החג אני מוצאת את עצמי מתפללת ללא הפסק: "אלוקים, רק שלא יריבו ליד כולם וישתוללו וילכלכו את הבגדים ויאכלו בנימוס ו… ו…". אפילו כשאמא שלי בסביבה, ואמא שלי שותפה מלאה בגידול ילדי, אני מרגישה את העין הביקורתית שלה שצופה בי, שופטת ומבקרת אותי ואת התנהגות הילדים שלי.
אם הם מציקים, לא מקבלים את ה"לא" שלי, מתעלמים או משתוללים ורבים זה עם זה – אני מיד מתחילה לקבל שלל עצות על איך אני צריכה להתעלם משי-לי כי היא מפונקת ורק מחפשת תשומת לב, או איך אני צריכה להסביר ולחנך את אורי-יאיר כי הוא מתנהג כמו פרא אדם וחייב ללמוד להתנהג ולענות בנועם כמו ילד דתי.
ומתוך הלחץ הזה שממלא אותי די מהר אני כבר לא יכולה לשלוט בעצמי ואני ממש מאבדת את זה. אני מתחילה לכעוס עליהם ועלי שלא עמדתי במשימה בעוז, מאיימת בלי כוונה לקיים ולעתים אף חושבת על עונש ראוי, אפילו במצבים שבהם אני בטוחה שאם הייתי לבד הייתי יכולה להכיל את הנושא, לטפל בסיטואציה בשיקול דעת, בלב פתוח ובלי להתרגז.
רוצים להישאר מעודכנים?
כשכולם צופים בי אני מרגישה בין הפטיש לסדן, אני מרגישה שאני כאילו חייבת לבחור צד – או של הצופים או של הילדים שלי. והאמת, אני לא כל כך רוצה לבחור ביניהם. למה זה צריך להיות או-או? למה שלא כולם יבינו?
בתוך כל הארגונים לחג חשבתי לעצמי: אני, שלמדתי גישור – אין מצב שלא אמצא פתרון מושכל לעניין כדי שנהנה כולנו מהחג הקרב ובא. אזי, מתוך רוגע ובשעת כתיבה חשבתי על כמה רעיונות שכדאי לכל אחת ואחד לקחת כצידה לשולחן החג, כמה דברים שיעזרו לנו לעבור את החג בשלום.
עצמתי את עיני ודמיינתי שבמקום לכעוס ולהתפרץ על הילדים שלי אני נושמת רגע והופכת למגשרת. מגשרת בין הצרכים של הילדים שלי לביני לבין קיום מצוות החג. גמלתי בלבי כי בחג הזה אנשום הרבה, לא אלחץ ואקח את עמדת המגשרת, וכמו שלימדה אותנו אילונה בקורס גישור: "אשקף". אשקף בקצרה למשפחה את הצרכים של אוריקי ושי-לי בני השמונה, אשקף למשפחה שלי את הצורך להיות רגועה וליהנות יחד מהחג ואשקף לילדי האהובים את חשיבות קריאת ההגדה ואופן הישיבה הנאותה סביב השולחן.
בסופו של יום, הצרכים של הילדים שלי כוללים כיום משחק, כיף ועניין. בכנות, אפילו לנו לפעמים יכול להיות די משעמם להיות "תקועים" סביב שולחן החג במשך שעות ולשמור על שקט מופתי בתוך כל השיחות האלה של הגדולים, בלי יכולת לזוז מהכיסא. ועם כל הכבוד לסיפור יציאת מצרים, השיר "די דיינו" הוא לא בדיוק משאת נפשם של ילדי, וזרוע לא ממש עושה להם את זה כשהם עייפים ומשועממים, אפילו אם הכינה להם אותו האמא או הסבתא הכי מקצוענית בעולם.
אני מקווה ומתפללת שאצליח הפעם והכל יזרום כמתוכנן ואז אחגוג בנועם ובשמחה, וגם אם זה לא ילך בדיוק כמו שתכננתי, אחגוג בכל זאת ואתן לכולם טפיחה ענקית על השכם. למה? כי אנחנו בריאים, שלמים, שמחים, ויש לנו את הזכות לחגוג חג ביחד, וגם כי בחרתי בתקשורת אחרת. תקשורת שנותנת מקום לצרכים האמיתיים של כולם – גם שלי, גם של הילדים שלי וגם של המשפחה שלי.
כל שנותר לי הוא לאחל שיהיו לנו ארוחות חג נעימות, שנזכה להרבה שקט פנימי, נעים ומרגיע בתוכנו, ושנזכה להפיץ אותו בנעימות לכל הסובבים אותנו. חג כשר ושמח.
