כמה בכינו בשלושת השבועות האחרונים. נהרות של דמעות, של יגון, של כאב. בשלב מסוים שכחתי שקיימים אימוג'ים נוספים בפייסבוק חוץ מהאימוג'י העצוב.
אתמול בערב הרווחנו ביושר הפוגה מכל העצב והשכול הזה לטובת סוג אחר של דמעות – דמעות של שמחה ושל אושר, דמעות של תקווה.
כן כן, תקווה.
אתמול בערב אורי מגידיש הייתה קצת הבת/ האחות/ החברה/ האחיינית של כולנו וכולנו, בתורנו, מחבקים אותה.
אורי היא ארץ ישראל היפה והטובה, זו שכולנו נלחמים למענה ונאבקים עליה. גרה בפריפריה ובאה מבית דתי, לובשת חולצה מגניבה של מארוול ומשרתת בתפקיד לחימה בצה"ל. פמיניזם, יהדות, ליברליות ושמרנות, גרות בכפיפה אחת ובלי אף סתירה אצל ילדה-נערה אמיצה ששרדה שלושה שבועות של תופת ועדיין הצליחה לחייך מאוזן לאוזן בפוגשה את משפחתה. מגיע לה החיוך הזה. היא הרוויחה אותו ביושר. וגם אנחנו.
אורי תשתחרר מהצבא ותלמד, אם תרצה, באוניברסיטה. ברצותה היא תטוס לחו"ל לטיול ארוך וברצותה תצליח בכל משימה שתציב לעצמה. היא תבנה קריירה ותגדל משפחה, היא תכה שורש בארצנו הטובה. היא תחיה ותשגשג ותגיע לגיל מבוגר ומופלג בבריאות איתנה. לסיפור שלה יהיה סוף טוב. או בעצם, התחלה. עם המשפחה היפה שמחבקת ועוטפת אותה, והחברים והשכנים שהגיעו מכל עבר כדי להעניק לה חום ואהבה. החמאס לא ניצח אותה ולא ינצח אותה. וככל שהיא תחיה ותפרח, כך הם ינבלו וימותו. כי זה עונשם של מנובלים שבוחרים במוות במקום בחיים.
בינתיים, מאתמול, אורי היא גם האור שאומר שיש עוד דרכים לשחרר חטופות וחטופים. ושאם כוחות הביטחון שלנו הצליחו להגיע אליה, אולי הם גם יידעו להגיע לאנשים נוספים. לתינוקות הג'ינג'ים ששברו לכולנו את הלב, לילדים החמודים שחגגו יום הולדת עצוב בשבי, לקשישים והקשישות שנותרו שם במנהרות. אורי היא האור שמחכה לכל יתר החטופים בקצה המנהרה, תרתי משמע.
ובכלל, כמה כיף שאפשר לעשות לכל הסטטוסים היפים שלכם לגבי אורי אימוג'י עם לב או אימוג'י מחבק במקום האימוג'י העצוב שסודק לנו את הלב. כמה כיף שאפשר לפזר חיוכים ואהבה ותקווה ואמונה שיהיה טוב. יהיה טוב. כי אין ברירה. בסוף הטוב גובר ויגבר על כל הרע. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את בני משפחת מגידיש.
