כשפרצה מלחמת שלום הגליל צו הקריאה לא הגיע לבן דודתי אליעזר סבח. אבל עזר, כפי שקראתי לו אני וכפי שקראו לו כולם, סירב להישאר בבית בשעה שחבריו ליחידה לוחמים בחזית.הוא יצא לשירות מילואים יום אחד אחרי התחלת הקרבות והתקדם עם טורי השריון בגזרה המזרחית של בקעת הלבנון.ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982), סמוך לעיירה ליביא, תקפו מטוסים את טור הטנקים שעמו נע. הטנק של עזר נפגע והוא נהרג. בן 28 היה בנופלו.
לאחר מותו, שלח מי שהיה אז שר הביטחון, אריאל שרון, מכתב תנחומים לבני משפחתו: "סמל אליעזר סבח נתן את חייו למען מולדתו. היה ממפקדי הטנקים המצטיינים. היה אהוב על כל מי שהכירו".
מפקד יחידתו כתב לאלמנתו: "בעלך היה מפקד טנק מעולה. היה עליז ומלא שמחת חיים והדביק בעליזותו את כל הסובבים אותו. הוא היה אהוב ומקובל מאוד".אבל המילים לא הצליחו לנחם את המשפחה שבמשך 38 שנה מתמודדת עם הכאב שאין לו סוף, יום-יום, שעה-שעה.
בן דודתי עזר סבח היה בין ההרוגים הראשונים במלחמת שלום הגליל. יהיו מי שיגידו שזה היה מוות מיותר, הוא לא הוזמן בכלל למילואים. אבל אני את עזר מכיר הרי, עבורו זה היה מובן מאליו להגיע לשטח, ללחימה, לחיילים שלו בטנק, אותו טנק שבו נהרג.
היחסים במשפחתי מאוד קרובים ובמיוחד עם דודתי רוזט, עליה השלום, שהייתה מאוד קרובה לאבי. נהגנו, בני המשפחה, לבקר לעיתים תכופות בבית שברחוב בלפור 97.הדודה שלי ובעלה אדמונד היו במעמד כלכלי יותר טוב מכל יוצאי המעברה. הם ניהלו חנות בגדים מצליחה ולילדים לא חסר דבר מעולם, לא רגשי ולא כלכלי.
בין דודה רוזט לבין ילדיה היה קשר נפשי מיוחד. לא פעם שיערנו כי הסיבה שהתייתמה מאמה בגיל שנתיים, תרמה לזה.אבל בבית הפתוח והאוהב שברחוב בלפור 97 נשמעה זעקת שבר וכאב ביום י"ט בסיוון תשמ"ב, ולא הפסיקה להדהד.
הייתי בן 15 כשעזר נהרג. הגעתי לבית זמן קצר אחרי הבשורה הקשה. דודה רוזט לא הצליחה לשאת את הכאב והתעלפה פעם אחר פעם. הבטתי במתרחש כנער שלא יודע את נפשו. חצי שנה אחרי מותו של עזר גם אבי נפטר. אסון רדף אסון. בכי רדף בכי. היגון והכאב שהפכו לחלק מחייה של דודתי רוזט העמיקו.
יגון שגרם לדודה לחיות בגופה ולמות בנפשה. דודה שלי היקרה, עד יום מותה חייתה את הכאב ממותו של בנה עזר, שלא שב מהמלחמה. שנים אנחנו, כל בני המשפחה, חיים עם הכאב אבל איכשהו, רק השנה, לגמרי במקרה צללתי חזרה לתוך הזיכרונות המטלטלים שבמידה רבה עיצבו את חיי.
עם עזר יש לי זיכרונות ילדות רבים. אומנם הוא גדול ממני ב-13 שנה, אבל הצליח להדביק את כולם, גם אותי, בשמחת חיים שלו.בגיל שמונה, כילד מעברה, הייתה לי לשון משוחררת. עזר אהב את זה. זה הצחיק אותו. היינו קרובים. מאוד קרובים.כמי שנולד אחרי עשרה אחים גדולים ולפעמים מתנשאים מדי, עזר היה לצדי בדרכו המיוחדת ותמיד עם חיוך והומור. ראיתי בו במובן מסוים את הנפש התאומה שלי והוא תמיד הבין אותי.
ביום שעזר נהרג, הסתובבתי בחדרי הבית. הנפש שלי כמו חיפשה אותו. נזכרתי בצחוק, בהומור ובשמחה. רציתי לצעוק: "עזר איפה אתה?". אבל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. גם לא דמעה. עכשיו זולגות לי פתאום הדמעות. אחרי 38;שנה.
היום אני מבין שעזר היה עבורי מעין מורה דרך, שהצליח לראות אותי, להבין אותי ולשמח אותי בדרכו הכל כך מיוחדת ועל כך אני מוקיר לו תודה עד היום.
עזר הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בחולון. הלוויה כואבת, צועקת, זועקת. מאות אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה. בני משפחה, חברים, שכנים, פיקודים, מפקדים. אבל אף אחד לא באמת שם לב למה שהתרחש. כולנו היינו שקועים ביגון, בכאב ובדאגה לדודה רוזט שהתמוטטה שוב ושוב. דודה שלי החזקה המעוררת השראה. שתמיד הסתכלנו עליה בהערצה כל המשפחה. האישה המצליחנית, אשת קריירה. נראתה עכשיו כעשבי השדה, שחוחה כפופה, דומעת.
אחד השירים המושמעים ביום הזיכרון הוא "החול יזכור". אני נזכר תוך כדי כתיבה בשיר הזה, בבן דודתי, בדודתי, בילדים שהיינו ובכאב שהפך את חיינו.
רוצים להישאר מעודכנים?
עזר סבח בן רוזט ואדמונד, נולד בשנת 1954 במרוקו. בשנת 1956, בהיותו תינוק, עלה עם הוריו ארצה. המשפחה השתקעה בבת ים, שם סיים את בית הספר היסודי. הוא המשיך ללמוד בבית ספר תיכון במגמה ריאלית ועשה את בחינות הבגרות במגמה הומנית.
באוגוסט 1973 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון. הוא עבר אימוני טירונות ולחם במלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה עבר שורה של קורסים ובמאי 1974 הועלה לדרגת רב"ט. כעבור חודשים אחדים הועלה לדרגת סמל ונעשה מפקד טנק.
אחרי שהשתחרר מצה"ל נכנס לעבוד בעסק המשפחתי. הוא חזר ללימודים אקדמיים, סיים את הפקולטה לכלכלה. התחתן והוליד את בנו היחיד. במותו השאיר אחריו רעיה, בן, הורים, שתי אחיות ואח. עזר, תודה על כל מה שהיית עבורי. זכרך לא ימוש מאיתנו לנצח.
