אימא שלי וירה כהן, בת למרים ושאול כהן שכבר שנים אינה עוד עמנו, ילידת הונגריה, נשלחה למחנה אושוויץ כשהייתה בת 17.
היא נולדה וגדלה בכפר מגלוד ליד בודפשט, וילדי הכפר הסגירו אותה לגרמנים לפי שם משפחתה, כהן. כדור שני לניצולי השואה, אני עושה כל שביכולתי לזכור, להזכיר ולהנציח. מסגרת זו, נסעתי למקום האיום ההוא, אושוויץ, מנסה לסגור במקומה את המעגל שהתחיל כשהייתה בת 17. שם, מול התופת הנוראה והזיכרונות המרים, ישבתי וכתבתי.
מכתב לאימא
איפה את עכשיו אימא? אולי מרחפת ומחפשת את אחייך שגם הם כבר אינם, ואולי את בדיוק כאן, במקום הנורא הזה אושוויץ, שבו ראית את הקרמטוריום בוער יום ולילה ובו נשרפו חיים שני הורייך.
אני בטוחה שגם עכשיו את ממשיכה למרר בבכי ולקרוא לאימא שלך "אניוקה" (אימא בהונגרית), כמו שעשית כל חייך, כשאת מקווה שהיא תעטוף ותחבק אותך כפי שהיה פעם, כשהיית ילדה קטנה, לפני שבאו ולקחו אותך למקום הנורא הזה, אושוויץ. בכל לבי אני מקווה שמצאת אותה, את אבא שלך ואת שני אחיך, מקווה שהתחברתם מחדש.
היום, כשאת כבר לא כאן, אני מרגישה צורך לבוא במקומך ולסגור את המעגל בדיוק במקום בו הוא התחיל.
סיפרת לנו על שנים ארוכות וקשות של קיבה מקרקרת בגלל שכל היום אכלתם רק תפוח אדמה אחד עם קליפה. עמדת שעות ארוכות בשלג עם בגד דק ונעליים שלא היו זוג – האחת הייתה נעל עקב והשנייה נעל של גבר – וידעתם שאסור לכם להתמוטט – אחרת יירו בכם. עמדת שעות במסדרי השפלה ערומה כביום היוולדך כדי לוודא שלא נכנסת להיריון, עבדת בעבודת פרך, סבלת ממחלות, מכינים. סיפרת לנו סיפורים אין סיפורים על בכי של תינוקות שהיו רעבים ולא הפסיקו לבכות כי קשרו את שדי אימן, שלא תוכלנה להניק. זאת, עד אשר נדם קולם לנצח כי לא היה מה לתת להם לאכול. אותם תינוקות חיממו אתכם בלילות הקרים והמושלגים עד אשר לקחו אותם מכם בספירה היום יומית. בימי חייך בהמשך, מעולם לא יכולת לשמוע בכי של תינוק בלי לפרוץ בבכי קורע לב.
רוצים להישאר מעודכנים?
רבים מכם שלא שרדו את העינויים הנפשיים והפיזיים. הם רצו אל הגדר החשמלית והתאבדו. שנים רבות למדת לגנוב אוכל כדי לשרוד, וידעת שאסור להתקרב לגדר התיל כי היא מחושמלת ומחשמלת. עד יום מותך לא יכולת להתקרב לגדר תיל בשום מקום ותמיד תמיד – שמרת אוכל בתיק, שיהיה.
כשאני שומעת את הסיפורים האלה, אני נחרדת ובטוחה שלא הייתי יכולה להתמודד איתם אם הייתי במקומך. אני מעריצה את הכוח שלך לשרוד ואת אותו ניצוץ אלוהי שנתן לך את הכוח להתמודד עם הקשיים, יום אחר יום, אחר יום.
אני רוצה לספר כאן מול העולם על הימים האחרונים שלך באושוויץ, כאשר כבר ידעת שהמלחמה הסתיימה. לא ידעתם עדיין מה לעשות או לאן ללכת. זה בדיוק היה הזמן שבו לא איבדת את הרצון שלך לחיות וגררת את עצמך עייפה, חולה ופצועה אל מחוץ לגדרות. כל זה כאשר את שוקלת 24 ק"ג בלבד.
החברה שלך פירי אותה הכרת במחנה, ביקשה ממך להניח לה ולהשאיר אותה שם למות. אבל את לא אפשרת לה, גררת אותה איתך על גבך – אל החיים.
זה היה הרגע שבו בחרת בחיים ולא במוות. שהכוח הנפשי החזק שלך פרץ החוצה תוך כדי שאת הופכת להיות המובילה.
ואכן, את הלכת הלאה, דאגת לאוכל וטיפלת בחברתך הפצועה, למרות שגם את היית זקוקה לעזרה וטיפול. את הכוח והרצון שלך לשרוד, ראיתי וגיליתי במשך החיים בעוד הרבה מצבים קשים. תמיד הייתה בך רוח לחימה פנימית ואף פעם – לא ויתרת. תכונות אלו הפכו אותך לגיבורה בעיניי.
היום, לאחר כל השנים שעברו, אני מרגישה צורך לבוא הנה במקומך, לעמוד כאן ולזעוק מול כל העולם את המילים שלך – הנה אני כאן, ניצחתי אתכם, בניתי בית, משפחה וילדים שימשיכו את השרשרת. לא הצלחתם להשמיד אותנו אז, ולעולם לא תצליחו גם בעתיד.
אימא, חרטנו גם את שמות הורייך על המצבה שלך וכך – דאגנו שגם שמם ייזכר לעד.
זוכרת ואוהבת כל הזמן,
בתך צילה
