"לילד הזה התפללתי, הוא היה ילד מיוחד מרגע שנולד", אומרת לילי יצחק, אימו של סג"מ ירין רבינוביץ' ז"ל מבת ים, לוחם השיריון שנפל בתאונה טראגית ב-28 במארס 2011. "כל חלומותיו ותוכניותיו, כל הגדולות והנצורות שצפו לו מפקדיו, הכול נגדע בפתאומיות מכאיבה", היא אומרת בכאב שאינו מרפה.
ירין נולד ב-4 ביולי 1990 ללילי ודניאל רבינוביץ'. עוד לפני לידתו נפרדו הוריו, ולילי בחרה לבד את השם לבן שמילא את לבה שמחה: ירין, שילוב של רון וגיל. האם ובנה עברו לגור בבית סבא נסים וסבתא פיבי בבת ים, שפינקו אותו ואהבו אותו כמו שרק סבא וסבתא יודעים לפנק ולאהוב.
הורים, לילי ודניאל, נפרדו והקימו משפחות חדשות. ירין, תינוק ערני, פעלתן וחייכן, גדל והיה לילד דעתן ותלמיד מצטיין במערכת החינוך של בת ים: בית הספר היסודי יצחק שדה, בחטיבה ובתיכון חשמונאים. תלמיד השקט, שמילא בהצטיינות כל מטלה שהוטלה עליו, שגילה כישרון בתחום הריאלי והקפיד לעזור לתלמידים אחרים. במהלך לימודיו, עסק בחניכה לילדים קטנים שמתקשים בלימודים ואחד מתחביביו המרכזיים כנער, הייתה ההיאבקות. הוא התאמן ב-PWA, השתתף במופעים וצולם לתוכנית בערוץ 2.
צילום: פרטי
כשהגיע זמנו להתגייס לצבא, התאהב ירין בחיל השריון, בקשר שבין אדם למכונה, ביכולת הקרבית של הטנקים ובכוחם להכריע מלחמה. הוא התגייס ב-23 בנובמבר 2008 על רקע השיר "הוא פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר".
אחרי הטירונות עבר קורס מפקדי טנקים, בסיומו מונה ל"גנן" (מדריך) בקורס. הוא הדריך שני מחזורים והתגלה כמפקד דואג, רציני, שלא שוכח להתעניין גם בחייהם האישיים של חייליו ומסייע להם כמיטב יכולתו. קורס הקצינים היה הצעד הבא ואותו סיים ירין כחניך מצטיין כאשר הרמטכ"ל בני גנץ עונד התכבד את דרגתו החדשה.
סג"מ ירין הוצב בגדוד 75 רומח בחטיבת סער כמפקד בקו בהר דב, בגבול הלבנון. המחלקה תחת פיקודו הפכה גוף מקצועי מצטיין, ירין דיבר עם פקודיו בגובה העיניים, והם העריצו את יכולתו המקצועית, יושרו וצניעותו. לפעמים, החליף אותם בשמירות על מנת שינוחו ובשעות הפנאי נהג לקרוא ספרים על מורשת קרב והיסטוריה צבאית וחייליו סיפרו שהיה נרדם עם ספר ביד.
בשבת האחרונה כששב הביתה מהר דב, סיפר לבני המשפחה בגאווה שהוביל כוח לפתיחת ציר חדש לאורך הגבול. הציר הזה – נקרא כעת על שמו. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות שירין סיפר למשפחה על שירותו הצבאי.
ירין רבינוביץ' ז"ל מבת ים
רוצים להישאר מעודכנים?
הבשורה המרה התדפקה על דלתה של לילי בשעת אחר חצות, כאשר המג"ד חובב ורדי וקצינת הנפגעים הודיעו על האסון. "רציתי לתת לו תעודת הצטיינות" אמר המג"ד לאם, "עכשיו, למי אתן?"
במהלך השבעה נהרו לבית המשפחה מאות אנשים, שסיפרו על ירין דברים נפלאים וניסו לנחם על אף שידעו שנחמה אין. מפקד החטיבה אל"מ יעקב בנג'ו, ריגש את הוריו ואחיו של ירין כשאמר, "איבדתם בן אהוב ואנחנו איבדנו מנהיג". אחר כך הוסיף בעצב, "הוא יכול היה להיות רמטכ"ל".
לאורך השנים, לילי כותבת באופן קבוע מכתבים לירין. "ירין שלי, בני יקירי, נשמת חיי. הכאב קשה, קשה מנשוא. אין לתאר את השריפה הפנימית שלי, של הוריי, של המשפחה, חבריי לעבודה, חברי המשפחה, חבריך מהחיים האזרחיים ומהצבא", היא כותבת לבן, "אין בפי מילים לתאר איזה ילד היית והרי כל מה שאומר, לא יספיק. כילד קטן היית מיוחד – חכם, מחונן, מסודר, שקדן, אחראי, חייכן, תלמיד למופת, ילד לדוגמה. היית חייל מצטיין, מפקד אחראי, אוהב את חייליו ואהוב על ידם. היית אבא בשבילם, סיפרה אמו של אחד מהם. דאגת להם כאילו הם ילדיך. השארת חותם וטוב בכל מקום אשר היית, השפעת על כולנו להתנהג בדרך ארץ ולאהוב את המדינה, לשמור על הבריאות ולעסוק בספורט, היית לדוגמה ולתפארת".
"מי ייתן וכל חבריך, מכריך, חייליך, יגשימו את משאלותיך וינהגו על פי האידיאלים שלך: אהבת הארץ, מסירות ונתינה למדינה".
לילי עטופה ביגונה, ואומרת: "כולם אומרים לי 'תהיי חזקה, את חייבת להמשיך, יש לך עוד ילדים'. הם צודקים, אבל זה כל כך קשה והם לא יודעים מה אני מרגישה. נלקח מגופי איבר מרכזי, נלקחה ממני נשמתי, נלקחו ממני חיי. קשה לי בלעדיו, אני חסרת אונים. תמיד עזרתי ופתרתי בעיות לכולם וכעת – את הבעיה שלי אף אחד לא יכול לפתור".
לבנה המנוח היא כותבת: "איני מוותרת עליך. אני מרגישה אותך חי בתוכי עד יומי האחרון, ילד יפה שלי, צעיר לנצח, עם הזיפים הקטנים על פניך. לא אשכח את דמותך לעולם, מבטיחה. אני מקווה ורוצה להאמין שכעת באמת טוב לך, שאתה מוצא את מנוחתך. אחרת לא אירגע ואבוא לשכב לידך".
את קברו בבית העלמין היא מרבה לפקוד, וכותבת לו: "ירין שלי, בני יקירי, הייתי אצלך. בית הקברות ריק ושומם. לא מעכלת שאתה שוכב מתחת למצבה המקושטת בצמחים ושטופה במים. כולי מאובנת כשאני עומדת לידך, לא יודעת מה לומר, המומה. אפילו לא בוכה, לא מרגישה. רואה אותך רק בבית או על הטנק. הכאב קשה מנשוא. באתי עם עובי ועם סבא וסבתא שלא הפסיקו למרר בבכי. הדלקנו נרות וביכינו אותך, קראנו תהילים. כל המעמד הזה קשה, לא ברור, לא מובן".
לדבריה, "כל הזמן מתנגן לי בראש השיר של מני בגר, 'באתי עד אליך': באתי עד אליך, היית עטוף בלבן. באתי עד אליך, כמו סיפור שלא תם'".
הקושי הגדול, מספרת לילי, הוא בשבתות, בחגים. "שנה חדשה, יום הולדתי בפתח. לא נתפס, לא מקבלת את האסון הנורא. אני כל הזמן חולה, לא מתגברת, עליות ומורדות בחיי. קשה להמשיך ולהיות חזקים למען אחיך היקרים והמתוקים. ירין היה ילד מיוחד, בוגר מלידה. הרגשתי שיהיה מנהיג. מגיל צעיר דאג לכולם, עזר לאחיו והקפיד שיעשו כושר ושיהיו בריאים. הנוכחות שלו בלטה בכל מקום, לא היה מקום שלא השאיר בו חותם. אישיותו הייתה כובשת, הן מבחינה חיצונית והן פנימית. מוכשר וצנוע, בעל חוש הומור, גורם נחת לכולם ומעולם לא מפריע לאיש. ירין אהב את חבריו, אהב את חייליו ודאג להם כמו אבא שדואג לילדים שלו. הוא אמנם הלך לעולמו צעיר, אך הספיק הרבה. כנראה שזו השליחות שהייתה לו – לעשות טוב לעם ישראל. בדברים שכתב, סיפר על רצונו לשנות את הדור, לגרום לאנשים לפעול למען הכלל ולא רק למען עצמם. אידאליסט שרק רוצה לעשות טוב ולהילחם למען המדינה, גאה בצבא, בחדר שלו עדיין תלוי דגל ישראל. מה שנשאר לנו הוא להביט בתמונות ולזכור שזכינו להכיר ילד מיוחד במינו. אנו גאים בו על הדרך שאהב, על מסירות הנפש, על אהבת המדינה. נזכור אותו עד יומנו האחרון ונלך בדרכו".
ירין נטמן בבית העלמין הצבאי בחולון ועל קברו נכתב: "ירין אנו גאים בך, צנוע ואהוב. השם ישמור אותך. תיחרט בליבנו לעד".
