פידאן החייכן הוא רק בן חמש וכבר הספיק לעבור בחייו הקצרים שלושה ניתוחי לב. פידאן דרוויש נולד בקוסובו עם מום בלב. בשבוע שעבר הוא עבר בבית החולים וולפסון צנתור וחזר לביתו. בראיון ל"השקמה-חולון" סיפרה אמו בוקורייה על ההתמודדות עם הבן החולה ועל העזרה שקיבלה מהעמותה הישראלית "הצל ליבו של לילד". בסופו של הראיון הופתעו השניים ממחווה יוצאת דופן.
פידאן דרוויש בן החמש נולד בפרישטינה, קוסובו – חבל ארץ אוטונומי הנמצא בגבולות סרביה ומכיל בתוכו בעיקר אלבניים, מוסלמים בדתם, אך כאלה הנהנים מאלכוהול ומבייקון. בסוף שנות התשעים התרחשה במקום מלחמת אזרחים כאשר צבא סרביה ניסע לעצור את הקמת מדינת קוסובו העצמאית והביא לגל של הפצצות שנבלמו רק בזכות התערבות כוחות נאט"ו. המלחמה בחבל קוסובו, אגב, הביאה למסך לראשונה כתבת צעירה בשם יונית לוי שנשלחה לסקר את המלחמה.
דרוויש אובחן בגיל שלושה ימים עם רשרוש בלב. הוא התקשה לנשום, סבל משפתיים כחולות ומבעיות בקצב הלב. בגיל חמישה חודשים הוטס לישראל לראשונה על מנת לעבור ניתוח חירום להצלת ליבו. באותו הביקור נאמר לו כי הוא צריך לחזור לישראל בגיל ארבע על מנת לעבור צנתור נוסף. עמותת הצל ליבו של ילד שמרה על קשר רצוף עם האם והתעדכנה בהתפתחויות הרפואיות. בחודש שעבר חזר דרוויש בפעם השלישית לישראל לעבור ניתוח נוסף שנועד לאפשר לו לחיות חיים תקינים.
רוצים להישאר מעודכנים?
"אני לומד בכיתה א', אני אוהב ללכת לבית הספר וגם אוהב לשחק, במיוחד כדורגל. יש לי הרבה חברים והם מקנאים בי שאני טס הרבה לחוץ לארץ", מספר דרוויש. "הצבע שאני הכי אוהב זה כחול וכשאהיה גדול אני רוצה להיות טייס. כיף לי במרכז 'הצל ליבו של ילד' בחולון כי אני מכיר שם ילדים מכל העולם ואנחנו מקבלים הפתעות".
אמו של פידאן, בוקורייה (Bukurije), מספרת על ההתמודדות עם המחלה של בנה: "בהתחלה, כשאמרו לנו שיש טיפול בישראל, לא האמנו. לא הבנו איך מדינה מקבלת אליה ילדים חולים כדי לרפא אותם. קצת חששתי בהתחלה אבל גיליתי אנשים טובים עם לב חם שמוכנים לתת כתף".
בביקור האחרון של האם ובנה במרכז הצל ליבו של ילד, היתה במקום משלחת גדולה של ילדים מאפריקה שבאו לעבור ניתוחי לב. "כל האמהות האחרות היו אמהות אפריקאיות, כך שבאופן אישי היתה לי פחות חברה, אבל אמהות מכל העולם מסתדרות אחת עם השנייה. לפעמים עזרתי להן במטבח והצצתי להן לסירים לראות איך מבשלים במקומות אחרים בעולם".
בוקורייה מבקשת לציין: "אני מגיעה ממקום עני, אין לנו הרבה הזדמנויות לטייל. חבל שמה שהוציא אותנו לדרך היתה המחלה של הבן שלי. אני מקווה שיום אחד נוכל לחזור לכאן ולטייל בארץ היפה הזו. שגרירות אלבניה הפנתה אלינו ישראלים דוברי אלבנית שמגיעים לבקר, נותנים מתנות והפתעות. זה משמח את פידאן ומעודד אותי".
והערה לסיום: הראיון, שהתקיים באופן חלקי באנגלית ובאופן חלקי באלבנית, הסתיים בהפתעה שאותה הכנתי מבעוד מועד לדרוויש ולאמו. מתיק היד שלי הוצאתי דגל קוסובו גדול והצטלמתי איתם. כחובב תרבות הבלקן ובעל ידע מוגבל בשפה, סיפרתי להם על אהבתי לבלקן ולמוזיקה אלבנית. בוקורייה התחילה לשיר את shqiperi o vendi im ("ארצי אלבניה") ואני הצטרפתי אליה. דרוויש הקטן בא במבוכה מאמו ומהאיש הזר שעמדו ושרו שיר מולדת אלבני כך סתם באמצע היום בחולון, אבל חייך אלי את חיוכו הרחב וחזר לשחק.
