מגיל קטן הוא הרגיש לכוד בגוף שאינו שייך לו. סבל מהצקות, הקנטות, דיכוי חברתי וחוסר שייכות. עד שהחליט להפוך לבן. עכשיו, בגיל 22, אביב דהן, טרנסג'נדר צבעוני ואמיץ, משמש כדוגמן ובעיקר מבקש להיות השראה לנערים ונערות נוספים שנמצאים במצב שאיתו התמודד ועדיין מתמודד.
אם דהן יעבור מולכם ברחוב יש להניח שתעצרו לרגע. אחרי הכל, הוא אימץ לעצמו דמות קוריאנית מלאת סטייל וצבעוניות. הוא מדגמן לחברות אופנה בקוריאה, שר בקוריאנית, מדבר קוריאנית, מצלם, מוביל הפקות איפור ועכשיו מתחיל לימודי משחק בבית הספר ACT-SHOW. וכל זה במהלך התהליך המורכב והמאוד של פשוט של שינוי מין.
"תמיד רציתי להיות בן. הבנתי את זה מאז שהלכתי לגן, בגיל שנתיים-שלוש ותמיד הייתי חלק מהבנים בילדות", הוא מספר, "גדלתי בראשון לציון ותמיד החברים שלי היו בנים. לא הרגשתי בהתחלה את ההבדל בין בנים לבנות. ואז כשהגעתי לכיתה ו' זה נפל עליי בבום, הבנתי שבנות צריכות להיות נשיות, וחטפתי הרבה הצקות על זה שלא הייתי נשי. היה שלב שניסיתי להיות נשית יותר, זה לא ממש עבד".
דהן מספר שאמנם ניסה להיות נשי יותר, כפי שדרשה ממנו החברה, אבל העדיף בגדי ספורט של בנים ותספורת קצוצה. "כל הבגדים של היו בצבעי אפור, ירוק וכחולות ולבשתי רק טרנינגים", הוא אומר, "בכלל, מאז שאני זוכר את עצמי,תמיד הייתי עם שיער קצר, קצוץ ממש. לכולם נראיתי כמו עוף מוזר. אני מניח שכבר אז ידעתי מה אני רוצה להיות אבל גדלתי במשפחה מאמינה וחששתי לצאת מהארון".
ככל שהתבגר הטרדות וההצקות הלכו והתגברו. "בכיתה י"ב כבר הבנתי שאני שונה", הוא מספר, "התחלתי ללבוש חצאיות גותיות, כי תמיד אהבתי את האופנה היפנית. אבל בשלב שעברתי לחצאיות ממש הציקו לי. זה גבל בהטרדות מיניות. הבנים היו נצמדים אליי ומנסים למשוך אותי אליהם. כל הזמן קיבלתי הערות בסגנון של 'או שאת תוכיחי עכשיו שאת לא לסבית או שנציק לך'".
רצית ללבוש את החציות או שעשית את זה כדי שיפסיקו להטריד אותך?
"זה היה כדי שלא יוכלו לבוא ולגעת בי. הרגשתי שכיאלו אומרים: 'אביב כמו בן אז אפשר לגעת בה', לכן עברתי לחצאיות וברגע שעשיתי את זה התחילו לשמור מולי על דיסטאנס. זה היה כמו 'מגן'. לא אהבתי ללבוש את זה, לא אהבתי לראות את זה עליי. הרגשתי מת מבפנים וידעתי שאני בן, אבל הבנתי שזה הכרחי כל פעם כשאני יוצא מהבית כדי שלא יציקו לי. אבל איך שסיימתי את שנת הלימודים הא קיצצתי שוב את השיער".
אבל אז הגיע הגיוס לצה"ל.
"בצבא הייתי בטירונות כלל צה"לית, ההיתי עם אוכלוסיה מאוד קשה. לי לא היתה בעיה איתן, אבל להן היתה בעיה איתי, הם קראו לי 'תאילנדית לסבית מסריחה'. אני כן אוהב בנות וזה לקח לי זמן להבין, אבל לא חשבתי על מיניות עד שהתחלתי סוף סוף להיות אני. מגע מיני זה היה משהו שבכלל לא לא רציתי. הייתי בצה"ל חודש וחצי ואחר כך השתחררתי בעקבות האלרגיות שלי לאוכל".
ובכל אותו הזמן ההורים לא ידעו שאתה בארון?
"מאוד פחדתי, כי כשהייתי בכיתה ז' סבתא שלי נפטרה ואבא שלי חזר בתשובה. הוא פתאום התחיל לדבר לא יפה על הקהילה הלהט"בית, על טרנסג'נדרים, כשהם היו מופיעים בטלוויזיה. ממש פחדתי מזה ולאורך כל הדרך. היום אני מאמין שזה אידיוטי כי הוא כן מקבל אותי וכן אוהב אותי".
ואמא?
"אמא קיבלה אותי כבר בהתחלה. כשסיפרתי לה פחדתי. פחד מוות. בדיוק חזרתי מהשבת השנייה שלי בצבא. הקב"ן אמר לי שכדאי לי לספר להורים שלי שאני טרנסג'נדר, ואז בטוח יהיה לי יותר קל לנשום ולחיות. להורים שלי לקח קצת זמן לקבל את זה, סיפרתי לאמא שלי קודם. היא הרגישה את זה. היא הרגישה שהיה שם איזה משהו. כי נכון, אולי אני מטרוסקסואל ואני מאוד אוהב אסתטיקה, אבל אני תמיד אהבתי יותר משחקים של ספורט וזה לא הפתיע אותה במיוחד".
ואיך סיפרת לאבא?
"אבא שלי גילה את זה דרך הפייסבוק, כשהגבתי לאיזה פוסט. אבא שלי, מסתבר, עשה לי סטוקינג ברשת, אז הוא גילה את זה לבד והוא מאוד התעצבן עליי. הוא דרש ממני להוריד את התגובה. הוא מאוד כעס עליי, מאוד התעצבן עליי. בהתחלה הוא היה משוכנע שזה משהו שיעבור לי, והוא דרש ממני 'לחתוך את המחשבות האלה'. נורא נפגעתי וטסתי לקוריאה. ושלושה חודשים גרתי אצל בת דודה שלי שם. אחרי שלושת החודשים האלה אבא שלי הבין שזה לא צחוק והבהיר לי שהוא מקבל אותי. שם לראשונה התחלתי טיפול הורמונלי".
רוצים להישאר מעודכנים?
בינתיים דהן מסתפק בטיפול ההורמונלי, עד שיעבור ניתוח לשינוי מין, הכולל גם כריתת רחם. עד שזה יקרה הוא משקיע בכל הכוח במוזיקה וביצירה. "אני מקווה שבעוד חמש שנים אהיה זמר, יוצר ומפיק סדרות. אני אוהב לכתוב פנטזיה, מדע בדיוני. יש הרבה דברים שכתבתי. כרגע אני עובד על משחק, אני מתחיל ללמוד בבית הספר ACT SHOW".
ואולי עד אז גם יימצא אהבה. "הייתה לי חברה כשהייתי בקוריאה, לא הייתה לי זוגיות ארוכה. הכי ארוך שלי היה שלושה חודשים. וזהו".
