הסיפור של לאורה: ספר על זוועות השואה בגיל 81, מבלי לדעת לקרוא ולכתוב בעברית

רק שבעה עשורים אחרי שעלתה לישראל, אחרי שכבר הקימה את משפחתה בבת ים, הצליחה לאורה סעדה להוציא לאור את ספרה "הסיפור שלא סופר"

10.11.18 11:17

רק לפני שנה, בגיל 81, למרות שאינה יודעת לקרוא ולכתוב, אזרה לאורה סעדה אומץ וחשפה את סיפור ילדותה בצל זוועות השואה בספרה  "הסיפור שלא סופר". "אף פעם לא עלה בדעתי לספר את הסיפור על הזוועה, לספר על מחלות, על עוני, על עינויים. בגלל זה החלטתי שברגע שאגדל אשמור את הכל בלב. חשבתי שזו בושה", מספרת סעדה, תושבת בת ים, שנולדה וגדלה בטריפולי בלוב, עלתה לישראל לפני 66 שנה, וכאן הקימה את משפחתה, שלושה ילדים, שבעה נכדים ושמונה נינים.

את הספר הצליחה להוציא במסגרת הפרויקט ב"אורט מלטון", בבת ים, שבו פועלת כיתת גמלאים, הלומדים את המקצועות הנלמדים בבתי הספר, כמו תנ"ך, ספרות ועוד. סעדה מקפידה להגיע לבית הספר בימי ראשון וחמישי. היא מביאה לחדר המורים מאכלים טריפוליטאים. "היא חלק מהנוף של בית הספר", מספרות המורות בגאווה.

בבית הספר היא הכירה את המורים גלית גייר ואת דוקטור נועם והם אלה שעודדו אותה להוציא לאור את סיפורה. "רציתי ללמוד עברית וכך נוצר הקשר עם בית הספר", מספרת סעדה, "אני מרגישה שנולדתי מחדש בזכות בית הספר. למדתי עברית והיום אני לומדת שם את כל מקצועות הלימוד, ומקפידה ללכת פעמיים בשבוע. המנהלים והמורים מאוד נחמדים וקיבלו אותי יפה מהרגע הראשון".

ואיך נוצר הרעיון לכתוב את הספר?

"הספר כתוב כבר 25 שנה אבל בשפה האיטלקית מכיוון שלא ידעתי עברית. גלית גייר המורה שלי רצתה להקליט אותי מדברת על השואה ולכתוב על כך. אמרתי לה שהכל מוכן כבר באיטלקית והיא קישרה אותי עם דוקטור נועם המורה לספרות ובמשך כמה חודשים כתבנו את הספר בעברית. כעת אני עובדת על ספר נוסף. בזכות הילדים הנחמדים והמורות שעזרו לי לדבר, החלטתי לספר על השואה".

סעדה נולדה וגדלה בטריפולי, ללא תעודות או מסמכים המעידים על תאריך לידתה המדויק. "לכן אף פעם לא חגגו לי יום הולדת. זה מאוד העציב אותי ופגע בי לאורך השנים", היא מספרת. "כשהייתי ילדה אני זוכרת שמועות על הגרמנים שהגיעו לטריפולי, על רכבות ומשאיות שלקחו את היהודים לעבודה. בבית מאוד פחדו, הפחד של ההורים הלך וגבר. הייתה פאניקה מוחלטת וברחנו בלילה לכפר סמוך, דרך השדות. אבי חשש להיות בבית לבדו בלילה, פחד זה ליווה אותו עד יום מותו. בכל אזעקה היינו מתחבאים במערות".

בריחה הייתה קשה, סעדה הייתה בת חמש, ואיתה ארבעה אחיה ואחיותיה. "האחים שלי היו מאוד חולים, בעיקר במחלות עיניים. אמא הייתה מוציאה חלב מהחזה שלה כדי לנקות להם את העיניים. לא היו לנו תרופות והיא החליטה להסתכן וביקשה מאחד המקומיים לקחת אותנו עם עגלה וחמור לטריפולי דרך השדות", היא מספרת, "התחלנו לארגן מהר את התרופות, אבל לצערנו בדיוק אז נפלה פצצה על הבית והכל קרס עלינו. אחי ואני נשארנו מתחת לאבנים, אמי הצליחה לצאת ובעזרת שני מקומיים חילצה אותנו. היינו מבוהלים, פצועים, עייפים ורעבים. חזרנו להתחבא בכפר עד סוף המלחמה".

ומה קרה אחרי המלחמה?

"ברגע שהודיעו לנו שהאנגלים והגרמנים עזבו את המדינה, החלטנו לשוב חזרה לטריפולי עם חמישה ילדים חולים. הגענו וראינו שכונה הרוסה. ממש חורבן, נאלצנו להישאר ברחוב כי לא היה לנו בית או אפילו מבנה להתאכסן בו".

בני המשפחה עברו אל מחוץ לעיר וניסו לבסס את חייהם, אלא שאז החלו המוסלמים להתנכל ליהודים. "פתאום דפקו בדלתות ונשמעו צעקות וצרחות עד ששברו את דלת הכניסה. אבי זיהה אותם, הם היו חברים שלו. הם צעקו לעברנו 'איטבח אל יהוד' והחזיקו סכינים גדולים. הם בזזו את הבית וניצלנו זאת כדי לברוח לגג. טיפסנו על סולם כדי לברוח אבל הפורעים הרודפים הצליחו לחתוך לי את הרגל. אמא שלי קשרה לי את הרגל עם מטפחת ראשה. בתו של הרב המקומי הושלכה לתוך המדורות".

באותם רגעים חשבת שזהו, שהגיע הסוף?

"זה עבר לי בראש, אבא גם הבין את זה ורצה שנקרא 'שמע ישראל'. לבסוף, חבורה של אנגלים ואפריקנים שאבא שלי הזעיק חילצו  אותנו. רצנו לעבר המשטרה, יחפים, פצועים ובוכים. פגשנו שם את כל המשפחות הפגועות. אני זוכרת את הצעקות ואת הבכי. נשים מכוסות דם צעקו בכאב אל השמים. אף אחד לא האמין שנגיע למצב איום ונורא שכזה. נתנו לנו צריף במחנה צבאי, היינו אומללים וחסרי כל. לאחר מכן עברנו לגור באזור של היהודים, כמו בגטו".

לאורה ואחיה למדו בבתי ספר שונים וגם שם ספגו עלבונות וגילויי אנטישמיות. אז, היא מספרת ההורים החליטו לעלות לארץ ישראל. "אבי ארגן את עליית המשפחה לארץ, אמרו לנו להתכונן ושיכול להיות שהיום בלילה תגיע אנייה לנמל טריפולי ונוכל לברוח לארץ ישראל. לבסוף הגענו לנמל, ראינו אנייה ענקית עם הכיתוב 'גלילה' בעברית. הלחץ היה גדול, רצינו לברוח כמה שיותר מהר. התרגשנו  וכולם היו מאושרים. כשהאנייה עזבה את הנמל, החלו קריאות שמחה ולאוזניי התנגנו שיריי ארץ ישראל, הלכתי לישון והתעוררתי מול אורות העיר חיפה, סוף סוף הגענו לארץ ישראל, תודה לאל".

את סיפור תלאות המשפחה מעבירה סעדה גם הרצאות שאליהן היא מוזמנת בעקבות הספר שכתבה. "הספר שינה לי את החיים, בזכותו אני לומדת ומתפתחת. זכיתי להוציא ספר עם סיפור חיי שזו המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל. אני מעבירה היום הרצאות במקומות שונים בארץ בעקבות הספר והכל בזכותם", היא אומרת.

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.