הכירו את אוריה והדת, צעירה בת 23 מבת ים שהחליטה לעצור את מסלול החיים "השגרתי" של כמעט כל צעיר ישראלי לאחר הצבא – טיול לחו"ל, לימודים, עבודה, קריירה, משכנתה, זוגיות וילדים – לטובת פרויקט ייחודי בשם "מגלים עול"ם" במצפה רמון.
מדובר בפרויקט שיזמה הסוכנות היהודית, שנועד ליצור קהילה שיתופית של בוגרי צבא, שבמסגרתה הם עובדים, לומדים וגרים ביחד.
הרעיון קסם לאוריה, והיא ארזה את בגדיה וירדה דרומה למצפה רמון. "החיים היו לי נוחים מדי, הייתה לי עבודה טובה, זוגיות ומסלול קריירה, אך הרגשתי שזה לא בשבילי"
לפני כשנתיים סיימה אוריה את שירותה הצבאי בחיל האוויר, שם חתמה קבע במשך שנה ושלושה חודשים. העתיד נראה מבטיח במסלול הצבאי, אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
והדת החליטה לא להמשיך בשירות בקבע ומיד עם השחרור נסעה לטייל בתאילנד עם חברתה הטובה קורל חג'ג, בטיול חלומי ומפנק. אך כאשר חזרה המציאות טפחה על פניה. "לקח לי חודש למצוא עבודה שבה אוכל להתמיד, באחד מבתי ההשקעות הטובים בארץ, עם הכנסה גבוהה, אבל שרדתי רק 9 חודשים. כן, ממש, 'שרדתי' זו בדיוק המילה הנכונה", היא מדגישה.
הרעיון של עבודה חקלאית כבר עלה במוחה כאשר במהלך שירותה הצבאי בחיל האוויר, התארחה אצל חברה, במסגרת פרויקט של חיילים משוחררים בצפון. מהרגע שראתה את הפרויקט אוריה התאהבה.
"זה היה נפלא לראות איך כל כך הרבה צעירים עובדים בחקלאות וגרים ביחד", מספרת אוריה. "וחוץ מעבודה היו להם גם שיעורי העשרה מעניינים וממש התלהבתי".
החברה סיפרה לאוריה כי קיים פרויקט דומה גם בדרום הארץ, במצפה רמון. "ברגע ששמעתי את המילה 'מצפה', נדלקו לי העיניים", נזכרת אוריה.
עם החברים במצפה
באותו הזמן אוריה עדיין הייתה בתפקיד קבע בחיל האוויר. "לצערי, לא יכולתי להשתחרר מכל המחויבויות שהיו לי בתפקיד, וגם היה לי אז חבר, וזה ממש לא הסתדר, אבל המחשבה על זה לא עזבה אותי ותמיד ישבה לי בראש", היא מספרת.
לטרוף את העולם
לאחר תשעה חודשים בלבד בעבודתה בבית ההשקעות, נפל האסימון. "הבנתי שהעבודה הזו לא מתאימה לי ושיש לי חיים די משעממים", מספרת אוריה. "לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור, אולי להרבה אנשים זה מתאים, אבל לא בשבילי".
אוריה התפטרה ובמקביל גם עזבה את החבר, לאחר קשר של שלוש וחצי שנים. "זה לא היה קל לקבל את ההחלטות האלה, אבל הייתי שלמה איתן לגמרי והרגשתי שאני מוכנה לטרוף את העולם.
"עוד לפני שהתגייסתי, רציתי לעשות משהו עם משמעות, לאו דווקא במסגרת הצבאית. רציתי לחוות וליהנות, כי לא עשיתי שנת שירות או מכינה קדם צבאית, וכשהגעתי לצבא, הבנתי את ההבדלים בין מי שעבר את החוויות הללו, ועד כמה זה ביגר אותו לעומתי", היא מספרת.
"אצלנו, בבית הספר שז"ר בבת ים, אף אחד לא דיבר איתנו על כך שיש את האפשרות הזו בכלל", מוסיפה אוריה. "לא הייתה מודעות לכך. הבנתי כמה פספסתי את החוויות של לגור ביחד עם חברים, רחוק מההורים ומהמסגרות החונקות. הרגשתי שאני כלואה, אז התפטרתי וכבר שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי במצפה רמון".
רוצים להישאר מעודכנים?
"ההתרגשות הייתה בשיאה", מתארת והדת. "ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון, אבל כבר בשבוע הראשון שלי במצפה הייתי חולה במשך שבוע, לא הפתיחה הכי חלומית שחשבתי.
"לחיות במצפה רמון זה כיף, אבל זה לא פשוט בכלל", מספרת אוריה. "פתאום לגור עם אנשים שאני לא מכירה וזה גם מאוד רחוק מהבית. אם אין מוצר מסוים במכולת, צריך לנסוע עד באר שבע. ובמצפה גם מאוד קר בעיקר בלילות. אבל מהר מאוד התחלתי ליהנות מהאווירה הצעירה שיש במקום, וזו חוויה אדירה".
יחפים ברחובות
אוריה ממשיכה לתאר את האווירה הייחודית. "לאט לאט התחלתי להבין את 'הוויב' של המקום. אנשים הולכים יחפים ברחובות, עם פיג'מה, כשהילדים מסתובבים בחופשיות. יש אווירה הרבה יותר רגועה ונינוחה מאשר באזור המרכז, המלחיץ והסואן. אין עומס של מכוניות, רעש של אוטובוסים, או פקקים, והרוגע הזה הוא דבר מאוד ממכר.
יעלים במצפה רמון
"הגעתי מהעיר למקום קטן שבו שכל אחד מכיר אחד את השני. בסופר אתה רואה את כולם, ואפשר לעלות על טרמפים בלי חשש, ואין אווירה חשדנית כמו שיש במרכז, כי האנשים פה מאוד ידידותיים וחמים. שלא לדבר על הטבע כאן עם הנוף הפראי מול העיניים על הבוקר ויעלים שמסתובבים חופשי ליד הבית", מתמוגגת אוריה.
בימים אלה עברה אוריה לקיבוץ אילות כחלק מפרויקט "קטיף ישראלי" – תוכנית קיץ לסטודנטים, המשלבת עבודה חקלאית יחד עם מפגשי לימוד והעשרה במסגרת קבוצתית בנושאי חקלאות, ציונות וחברה.
גם בקיבוץ, בדומה למצפה רמון, אוריה גרה עם שותפות ועובדת בבית אריזה לתמרים, עשר שעות ביום, בשכר מינימום. אבל לאוריה זה לא משנה. "החקלאים צריכים ידיים עובדות וגם הסטודנטים צריכים עבודה, ופשוט חיברו את זה ביחד למשהו מדהים וכיפי ואני מאוד נהנית".
"לטרוף את החיים". אוריה והדת
אוריה מגלה כי בחודש הבא היא טסה לדרום אמריקה, כדי להמשיך את "המסע של החיים שלה", כהגדרתה.
"אפילו להורים שלי לא גיליתי עדיין. קניתי כרטיס פתוח וכרגע אין לי תאריך יעד לחזרה ככה שאני זורמת עם החיים ועם ההרפתקאות שהם מציבים לי ואני מציבה לעצמי. יש לציין כי המשפחה מאוד תומכת בי, למרות שהם עדיין מזכירים לי פה ושם על כך שעזבתי עבודה מסודרת בקבע בצבא, הם עדיין אוהבים ונותנים לי חופש לחיות את החיים שלי, כי הרגשתי מאוד חנוקה במסגרת הצבאית.
"כל אדם אמור לעשות את מה שהוא רוצה, ולא את מה שהחברה מצפה שהוא יעשה", אומרת אוריה. "יש הרבה אנשים שהרימו גבה, כשעזבתי עבודה טובה והלכתי לעבוד במלונאות ובקיבוץ, אך אני לא מתחרטת לרגע כי זו חוויה משוגעת. בן אדם צריך לצבור חוויות בחיים שלו כי זה מה שהופך אותו בסופו של דבר להיות מאושר", סיכמה.
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה בת ים כאן והיו הראשונים לדעת
