הסופרת מריה אלוני בת ה-35 משיקה את הספר "אחת שיודעת", מדובר ברומן הראשון שלה שיצא בחודש פברואר. אלוני תושבת יישוב ברמת הגולן כיום, נשואה ואמא לשניים. היא עלתה לארץ בגיל שמונה ממוסקבה ישירות אל בת ים ושם חיה במשך עשור, ההתאקלמות לא הייתה קלה.
היא סבלה מבריונות קשה מצד חבריה לספסל הלימודים, זו השפיעה על ההערכה העצמית שלה ואלוני מעידה כי אמינה שהיא מכוערת שנים רבות, רק בגיל העשרה, בעידוד חבריה, השתתפה בתחרות יופי מקומית והגיעה למקום גבוה.
אחרי השירות הצבאי החלה הלימודים אקדמאיים ונדדה מעיר לעיר, המשיכה שלה לחיי הזוהר, בגדי מעצבים ולקצב חיים אורבני התחלפה לאחר שנישאה למושבניק מרמת הגולן ועברה לחיות במושב. החיים במושב השאירו זמן רב, בין האמהות לבדידות שבחיים בצפון החליטה אלוני לעסוק במה שמדבר לנפשה – כתיבת ספרים.
המסע הארוך של מריה החל במוסקבה, המשיך בבת ים והסתיים ברמת הגולן היו כמה תחנות "אקזוטיות" בדרך כמו סיביר, "כל מה שזכור לי משם הוא שאבא שלי צד דוב פעם אחת, ושהשיער שלי קפא והפך לנטיפי קרח", אמרה אלוני.
הבריונות הקשה שחוותה מצד הילדים נמשכה שנים ארוכות. "חזרתי לא פעם הביתה עם שריטות וחבלות," הוסיפה אלוני. "התהלכתי ברחוב ובבית הספר בחרדה תמידית ובראש מושפל. לא ידעתי מאיפה תגיע המהלומה הבאה", טענה. בגילאים מאוחרים יותר האלימות התחלפה בלעג, בקריאות גנאי ובהטרדות. "הייתי בטוחה שאני מכוערת מאוד, כי ככה כינו אותי, לעגו למראה החיצוני שלי בלי סוף. איש מעולם לא אמר לי שאני יפה", סיפרה אלוני בכאב.
בנים החלו לחזר אחריה כשהייתה בת 16 והיא הבינה שכנראה אין אמת בדברים. בגיל שבע עשרה נענתה להפצרות של חבריה והשתתפה בתחרות יופי מקומית, שזיכתה אותה באחד המקומות הראשונים. אולם החשיפה לעולם הזוהר וההצלחה הרגעית גבתה מחיר כבד. "באחת הפעמים בחזרות לתחרות העמידו אותנו, הבנות, בשורה, ובחנו אותנו בקפדנות כשאנו לובשות טייץ קצרצר וגופיה. לנערות שלדעתם היו צריכות לרדת במשקל, הודיעו על כך, מול כולנו", אמרה אלוני.
למרות שאלוני לא הייתה אחת הבנות שביקשו מהן לרדת במשקל, היא החלה לפתח הפרעות אכילה שהחריפו ונמשכו גם בתקופת השירות הצבאי. "הייתי בתת משקל ושום דבר ממה שאכלתי לא נשאר בגוף, אבל הסביבה שלי לא הייתה מודעת למה שעובר עליי. דאגתי להסוות ולשמור את זה לעצמי", נזכרה אלוני.
לימודים אקדמיים משכו את אלוני ואת רוב חייה הבוגרים העבירה בלימודי תואר ראשון ושני בספרות. תחביב נוסף "שתיפחה" הוא מעבר מעיר לעיר, "אני חושבת שגרתי כמעט בכל עיר בארץ, הייתי סוג של נוודית אורבנית".
אלוני לא יכלה לדמיין לפני כמה שנים שההשתקעות תהיה דווקר במושב ברמת הגולן, "בעלי, אברי, הגיע לבר עם חבר שלו שהיה דלוק עליי ואפילו לא הייתי מודעת לקיומו. החבר ניגש אליי כדי לומר לי שלום ובעוד שניסיתי להיזכר מי הוא, הבחנתי בבחור חתיך מאוד שעומד לצדו ולא יכולנו להוריד זה מזו את העיניים".
ההיכרות בין השניים הובילה לאהבה גדולה אך גם לדילמה קשה, בתום הלימודים אלוני תכננה לעבור לתל אביב ולהשתלב בעבודה בעולם התקשורת, אך לבן זוגה היו תכניות אחרות. "אברי כבר היה אחרי תואר שני מהטכניון, עבד בהייטק וטס בכל העולם, אפילו התלוויתי אליו לנסיעות לניו יורק". אולם העבודה והחיים בעיר אמללו את בעלה של אלוני והוא החליט להשאיר מאחור את ההייטק ולחזור לרמת הגולן, למשק המשפחתי. "זה היה או אני או הוא. אברי היה אומלל בעיר למרות המשכורת הגדולה. אני התקשיתי לדמיין את עצמי חיה בסוף העולם", אמרה אלוני. כשהבינה שעליה לעבור איתו לצפון אחרת ייפרדו, בחרה בו, "אברי ורמת הגולן זו חבילה אחת", אמרה אלוני.
רוצים להישאר מעודכנים?
המעבר לרמת הגולן היה לא פשוט, "אמנם ביקרתי ברמת הגולן בעבר לא מעט פעמים, אבל כשאתה חי שם אתה מרגיש שזו מדינה אחרת. אפילו פלנטה אחרת וריחוק מכל סממן של ציוויליזציה, אומרים על תל אביב שהיא בועה אבל הבועה האמיתית בישראל היא רמת הגולן", הסבירה אלוני.
היא מתארת קצב חיים איטי ומנומנם, מנטליות מקומית שונה מכל מה שהכירה ועל סדר עדיפויות שבראשו – משפחתיות וחיים פשוטים, "יש דברים בלתי נתפסים בעיני שראיתי פה. לא פעם הלכתי ברחוב ואנשים פשוט ניגשו ושאלו 'של מי את?' גם אחרי שש שנים זה עדיין מטריף אותי. למרות שמצד שני, האנשים שם הרבה יותר נעימים וסבלניים מאשר במרכז". סגנון הלבוש המוקפד של אלוני וההעדפה לנעלי עקב הם דיסוננס חריף על רקע אופנת הבלנסטון, סנדלי שורש ומכנסי העבודה במושב. "אנשים עדיין שואלים אותי בפליאה 'לאן את נוסעת?' בגלל קוד הלבוש שלי".
"אחת שיודעת", ספר דרמה-קומית-רומנטית-עכשווית, המגולל את סיפורה של צעירה תל אביבית שמחליטה לצאת מחייה האפרוריים ולרדוף אחר חלומה להיות אושיית אינסטגרם וכתבת אופנה. אלוני החלה לכתוב את הספר לאחר שחלתה בדיכאון לאחר לידת בנה השני, "הייתי עם תינוק ופעוט בבית. חורף קר, בלי חברים או משפחה למעט בן הזוג. הדיכאון שאחרי הלידה הוציא ממני את החשק לחיות", נזכרה אלוני.
"זה לא כמו חופשת הלידה שהייתה לי עם הבכור, בעיר, כשיכולתי ללכת לקניון עם העגלה, לפגוש חברות ואת בני המשפחה שלי", הוסיפה. כדי ליצור אמינות בספר אלוני נאבקה לצאת מהדיכאון והחליטה לבצע תחקיר מעמיק. ברגע שבנה גדל מעט החלה לנסוע בכל שבועיים-שלושה לתל אביב ולצאת לברים ולמסיבות כדי לספוג את האווירה, "ישבתי לבד בברים עם דף ועט ודיברתי עם אנשים צעירים שישבו לידי". "הייתי כל כך ממוקדת במטרה של כתיבת הספר שכבר לא היה אכפת לי שמסתכלים עליי מוזר ושניגשים לשאול שאלות. מי שקרא עד כה את הספר, גם קוראות בנות גילה של הגיבורה, אמרו שהן ממש הרגישו שהן נמצאות במקומה, כך שאני יודעת שעשיתי עבודה טובה. חוץ מזה, הספר הזה גרם לי לחזור לחיים", סיכמה אלוני.
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה בת ים כאן והיו הראשונים לדעת.
