הפסל, האמן והיוצר מתי גרינברג, הצליח לפרוץ גם מעבר לים. אבל דווקא פה, בבת ים, הוא לא מצליח לזכות בהכרה. הוא פגש את ג'ון לנון ויוקו אונו, העבודות שלו הגיעו לידי הבמאי האיטלקי פדריקו פליני ובארץ הוא שיתף פעולה בין השאר עם חנוך לוין. במשך שנות הקריירה הפוריות של גרינברג הוא עבד בכל העולם, זכה בביאנלות ובפרסים יוקרתיים, ועבודותיו פזורות ברחבי הגלובוס – "שעון השמש" באנגליה, בחזית מוזיאון המדע בניו יורק ובפארק טדי בירושלים, "פסל המנורה" בניו יורק, "שערי ירושלים", "מגילת רות" ועוד עבודות רבות נוספות.
עם רזומה כזה, גרינברג יכול היה לבחור לחיות את שארית חייו בכל מקום אחר בעולם, אך לאחר שהתאלמן הוא בחר לחזור לבת ים, שבה הכיר את אשתו השנייה נעמי. ודווקא פה, בעיר ילדותו, הוא מרגיש שהוא לא מקבל את ההכרה והכבוד הראוי שמגיעים לו כאמן בינלאומי, ובמקומם הוא זוכה להתעלמות צורמת, ונאלץ לקרוא לגורמים העירוניים: קחו אותי.
מתי גרינברג נולד לפני 76 שנה, בזמן מלחמת העולם השנייה בעיר סקופיה במקדוניה, ונחשב עד היום "התינוק של מקדוניה", התינוק היחיד ששרד את השואה. בגיל חמש עלו הוריו, יחד איתו ועם אחותו, לישראל והתיישבו בבת ים. גרינברג למד בבית הספר התיכון חשמונאים ובהמשך למד לתואר ראשון באקדמיה לאמנות ועיצוב בבצלאל. משם המשיך ללונדון, לבית הספר לאמנות Central School of Art ללימודי תואר שני, ובמשך 44 שנים עבד בניו יורק ובלונדון, עד שלפני 12 שנה חזר גרינברג, אב לשלושה, לבת ים ופתח סטודיו בעיר.
"העלייה לישראל לא היתה פשוטה", הוא מספר, "זו היתה תקופה מאוד מבלבלת, תחילת 1948. אבי היה מהנדס ולקחו אותו לצבא, ואחרי חודש וחצי אמרו לו לבחור – או לגור ביפו או בבת ים. ההורים שלי בחרו בעיר בת ים כי היא היתה מחוץ למוקד המהומות בזמנו. מה ששרד מהתקופה הזו הוא החברים, שעד היום אנו נפגשים וחברים לכל החיים. בגלל שההורים עבדו, היינו ילדי פרא. הלכנו יחפים לבית הספר, כל היום היינו בחופים השונים בעיר, וזו היתה חוויה נהדרת של ילדות. לא היו אנשים שהיו אחראים עלינו, עשינו מה שאנחנו רוצים".
בשבוע שעבר חזר גרינברג לעיר הולדתו סקופיה יחד עם סגן ראש העירייה ומחזיק תיק ההנדסה בעיריית בת ים אורי בוסקילה והשר לאיכות הסביבה זאב אלקין, שצעדו יחדיו במצעד החיים לזכרם של קהילות סקופיה, שטיפ וביטולה. מבחינתו של גרינברג, זה היה שבוע מרגש במיוחד – בכל שנה הוא חוזר למקדוניה לטקס לזכרם של הנספים בשואה.
מתי גרינברג וסגן ראש העיר ומחזיק תיק ההנדסה, אורי בוסקילה בתחנת הרכבת בביטולה (צילום: נעמי ר. עזר)
"הקשר שלי עם מקדוניה הוא קשר מאוד מיוחד", הוא מספר, "לפני הרבה שנים הגיעה אלינו הביתה היסטוריונית בשם ג'ני לבר שכתבה את תולדות יהדות מקדוניה שנכחדה כמעט כולה. בדיעבד התברר לנו שאני הייתי התינוק היחיד ששרד את השואה במקדוניה. הורי החביאו אותי ואת אחותי מפני הנאצים, וכל שאר המשפחה שלי נלקחה למחנה ההשמדה טרבלינקה ומשם אף אחד לא חזר".
מאז אותו גילוי מתי נחשב ל"בייבי של מקדוניה". "בכל פעם שאני חוזר לשם אנשים מחבקים אותי וקוראים לי בייבי, איזה בייבי, אני בן 76", הוא מספר, "היא כתבה עלי עמוד שלם, לא הבנתי כמה אני חשוב. עשו עלי סרטים, קיבלתי כותרת בעיתון: 'הבייבי של מקדוניה', וקיבלנו המון אהבה והערכה. יש שם מוזיאון שואה גדול ויש לי שם תערוכת קבע מיצירות הקשורות לשואה משנות ה-70 שהכנתי ולא חשבתי שמישהו יראה אותן בכלל. בתודעה שלי אני מבין מה היה שם ומה עברנו. זה אירוע טראגי, כל המשפחה שלנו לא שרדה, והחיים שלי התחילו פה בארץ ישראל ובעיר בת ים יחד עם הורי. הגענו ארצה ולא הרגשתי שעברתי שואה בגלל גילי הצעיר. רק כשגדלתי הבנתי את המשמעות של מה שעברנו".
רוצים להישאר מעודכנים?
חייו אמנם התחילו בבת ים, אבל בהמשך הוא עזב את העיר ואת ישראל כיד ללמוד וליצור. בגיל 23, לאחר לימודיו בצלאל הוא המשיך לתואר בשני ב-Central School of Art. "היה לי חבר בלונדון, הפירסומאי ראובן אדלר, ישנתי אצלו ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד בלונדון. ישר קרץ לי בית הספר לאמנויות Central School of Art, שהתפרש על רובע שלם במרכז לונדון עם ציוד אינסופי", הוא מספר, "שם נתנו לי את כל החופש לעשות מה שאני רוצה ולהשתמש באילו טכניקות שאני רוצה, ואז הגיע הרגע שאמרו לי שאיזה איטלקי רוצה לקנות את היצירות שלי למאסטרו פליני הגדול. לא האמנתי למשמע אוזני, שהבמאי הגדול הזה רצה את העבודות שלי. מאמן עני מרוד וסטודנט הפכתי לסטודנט עם קצת כסף בכיס. אחרי כמה שנים ראיתי ראיון בטלוויזיה שצולם בביתו ובאמת היצירות שלי היו שם. זו היתה גאווה גדולה בשבילי והתרגשות עצומה".
גרינברג המשיך ללמוד ולעבוד בלונדון, וכאשר זכה לראשונה בשנת 1970 להציג את יצירותיו שם, נכנס בחור צעיר אלן אולדרידג, שהיה המעצב הגרפי של "הביטלס" ושאל את גרינברג המופתע אם הוא מוכן לבוא ולעבוד עם ג'ון לנון.
"לא האמנתי", הוא משחזר, "אני, הבחור הצעיר מבת ים – מי אני שאסרב לפגוש את ג'ון לנון? הגעתי אליו, היתה שם גם יוקו אונו, והדירה היתה ריקה לגמרי. ישבנו על הרצפה והוא בחר שלוש יצירות שלי שבהמשך התפרסמו בספר של הביטלס לצד שיר שלו. נורא התרגשתי כי היה לו המון הומור, הוא לא היה מתנשא והוא היה ממש נחמד ודיבר בגובה העיניים. רק חבל ששנה אחרי זה הביטלס התפרקו".
מודל שעון השמש בתהליך העבודה (צילום: נעמי ר. עזר)
לאחר תקופה ללא עבודה, הגיעה הצעה מפתיעה נוספת: תערוכה במוזיאון היהודי בני יורק. "בשנת 1978 קיבלתי את האפשרות לעשות תערוכה במוזיאון היהודי לאחר שראו את העבודה שלי, ואישרו לי תערוכה של פרויקט של מגילת אסתר, 'כוח הנשים בתנ"ך'", הוא מספר, "עשיתי את המגילה בסגנון רורשך (כתמי דיו; א"ח) – חצי מהקהל לא אהב את מה שראה כפגיעה שלי ביהדות, והחצי השני התרשם לטובה. בהמשך, בכל פעם חזרו אלי כדי לעשות דברים עבור המוזיאון".
למרות שהתגורר בחו"ל, לגרינברג היו גם שיתופי פעולה רבים בארץ, כמו האקדמיה בצלאל שפנתה אליו כדי שיעזור להם לעצב הגדה של פסח. "עבדתי עליה במשך חמש שנים", הוא מספר, "והיצירה הזו עשתה גלים. כל היצירות שלי נמכרו בסכום של קרוב לרבע מיליון דולר, וזו היתה תרומתי הצנועה לבית הספר שלמדתי בו".
מגילת רות מוצגת לראווה בבניין מגוריו. (צילום: אביחי חיים)
בבת ים, לעומת זאת, מתעלמים ממנו. הוא מרגיש כי למרות שהוא מוערך ומוכר בעולם כולו, ואף בארץ יש לו מספר רב של יצירות, דווקא בעיר הבית שלו הוא לא מרגיש מוערך. הוא מספר כי פנה כמה פעמים למוזיאון ולעירייה כדי לתרום לעיר, אך לטענתו אפילו לא נענה.
"איך יכול להיות מצב שאפילו לא חזרו אלי במייל: 'תודה, מתי, מעריכים אותך, אבל כרגע זה לא מתאים'?", הוא שואל בכאב, "פניתי לכל המוזיאונים הגדולים בעולם וגם בישראל, ותמיד הם חוזרים. פה בבת ים אני לא מעניין אותם אפילו וזה עצוב מאוד. יש לי סטודיו בעיר, אמרו לי שיעזרו לי, והכל הבטחות על ריק. שום דבר לא נעשה. איפה חטאנו? אני מכיר את אלי יריב, את אורי בוסקילה, הלכתי והצבעתי לצביקה ברוט. אני מבין שהם קיבלו עירייה עם קופה ריקה וזו בעיה – מה עושים קודם, אבל אני מוכן לעשות גם דברים בהתנדבות, רק שיפנו אלי וידברו איתי".
גרינברג מספר כי כאחד שגדל בבת ים, יש לו ביקורת רבה על מצב העיר ולאן שהגיעה במהלך השנים, אך למרות זאת בחר לחזור לעיר ילדותו להמשך שארית חייו. "חזרתי כי פה גדלתי, וזה מקור גדול מאוד להשראה לרוב היצירות שלי", הוא מסביר, "המצב בעיר לא טוב. אנחנו נפלנו בבת ים, ואני אומר את זה בכאב גדול מאוד. אולי עכשיו, כשהשלטון התחלף והגיעו אנשים חדשים, הם יטפחו את התרבות והמוזיאון מבחינה חזותית. יש פה כיכרות עם פסלים מפלסטיק וכל מיני דברים לא קשורים, אני לא מבין מאיפה הביאו את זה. בת ים היא עיר יפהפיה שהצליחו לכער אותה".
מתי גרינברג ואחת מיצירותיו שעון השמש בגודל אמיתי (צילום: נעמי ר. עזר)
לאפשרות כי בת ים תתאחד עם תל אביב, הוא מתנגד כמו רוב תושבי העיר. "אם תל אביב תבלע אותנו, אנחנו נהיה החצר האחורית והשוליים של השוליים של העיר ואני לא בעד", הוא קובע, "יש סיכוי טוב שמה שקורה בדרום תל אביב יגיע לבת ים. כל החבר'ה שלמדו איתי עזבו את בת ים ואני אחרון הבת הימים שנשאר. כולם גרים במקומות אחרים וזה חבל, אבל למרות הכל אני לא אעזוב את בת ים, את זה אני מבטיח".
