"באותו יום אביב גורלי בו נפרד מאיתנו גילי, השתנו כל חיינו, אולם השמש המשיכה לזרוח, הפרחים המשיכו לפרוח, גלי הים לא חדלו להתנפץ לחוף הסלע וילדים המשיכו לצחוק ולהשתובב באשר הם. לא אחת שאלנו את עצמנו, וחברים קרובים שאלו אותנו "איך אפשר להמשיך לחיות את האבדן, איך ניתן לחיות עם השכול, להאמין, להמשיך בשגרה ביום יום?"
והתשובה תמיד הייתה, כי זה בעיקר תודות לשמחת החיים והחדווה התוססת שהייתה חלק בלתי נפרד ממך, ואני רואים בה צוואה להמשך החיים שלנו, מאז אנחנו לא חיים עם השכול אלא חיים ביחד איתו לצידנו".
"נקטפת מאיתנו כחודשיים לפני שחגגת יום הולדת 19 והיום היית אמור לחגוג 55 שנים. כולנו פה התבגרנו, צברנו תארים אקדמאיים, הזדקנו קצת, קרובייך וידידיך הקרובים, אחיותיך ואחיך ונולדו להם ילדים. הפכת לדוד. דוד גילי, שכל אחייניך מכירים אותו ואר אתה לא זכית לראותם, הורינו וחלק מבני משפחתנו עזבונו ועברו אלייך, אולם רק אתה נותרת בגיל 19 ואנו מודים על כל יום שזכינו בנוכחותך. על האושר והשמחה במחיצתך ומתגעגעים לחיוך שלך ששבה כל לב".
"אנו חיים ומתנהגים כאילו אתה איתנו, עושים את הדברים שהיינו עושים לו היית איתנו, ולפעמים עושים במקומך את הדברים היית עושה או רוצה לעשות לולא הפריזה הזמנית הזו, מתגעגעים לזיכרונות הילדות ולחדוות הנעורים, לצחוק ולשירה ולאושר שלעולם לא נשמע יותר, אולם זכרונות אלו לא נמחקו והם מתמזגים בחיי היום יום מדי יום ביומו וכל עוד הם קיימים אין פרידה סופית ואתה תמיד נמצא וחי איתנו וכמו שכתב המשורר חיים גורי "ממשיכים לנשוך שפתיים ולחיות. לקוות ולחיות. לעבוד קשה ולחיות. לתקן מעוות ולחיות. ללמוד מן הניסיון. לחיות את הרגעים הקטנים ואת השנים הגדולות ואת הזוטות ואת ההבלים ואת התקופה הסוערת. לחיות עם הצער. לחיות עם האמונה".
היום, לאחר 37 שנים בהם זכינו להכיר את החברים שלך המלווים את חיינו ואנו את שלהם כמשפחה קרובה, אנו שמחים על מה שהיה לך וכואבים ביתר שאת את הפרידה ממך ומשירת חייך שנקטעה. יהי זכרך ברוך".
