כמו הורים שכולים רבים, גם בגירה עידן לא תפקוד את קברו של בנה ארז ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "אין דרך מתאימה יותר להנציח את זכר יקירנו שנפלו, מאשר לבחור בחיים שהם כה אהבו. כל אחד מהנופלים יצר משהו בחייו, אמר משהו חשוב, התחיל משהו משמעותי. חובה להמשיך אותם אבל במצב הנוכחי – להישמע להחיות. את קברי יקירינו נפקוד בימים אחרים", היא אומרת בכאב.
ארז עידן ז"ל נהרג בהיתקלות עם מחבלים בכפר עין יברוד סמוך לרמאללה באוקטובר 2003.ארז, כמעט בן 20 במותו, היה לוחם-מפקד בגדוד דוכיפת. הוא יצא לפעילות מבצעית יחד עם שלושה מפקודיו ובהיתקלות עם מחבלים בתוך הכפר, הוא נהרג יחד עם חבריו רועי יעקב ואלעד פולק. לוחם נוסף נפצע.
"ארז היה מפקד שהנחיל לפקודיו ערכי חברות, נתינה, כבוד הדדי, נאמנות ומוסר. הוא תמיד ביקש מכל הסובבים אותו לראות את האחר בגובה העיניים ולהיות בן אדם לפני הכל", מספרת בגירה, "הוא בעצם היה מפקד ילד. צעיר עם פנים מוארות, עיניים כחולות כמו הים וחיוך של מלאכים. הוא צעד בראש הכוח ונפל עם שניים מהלוחמים בהיתקלות עם מחבלים צמאי דם".
ארז נולד בנובמבר 1983. הוא גדל בבת ים ולמד בבית הספר דוד אלעזר. ילד שמח שאהב לעזור ולצחוק ובעיקר אהב את הים."גרנו ממש ליד הים, והלכנו לחוף בכל הזדמנות" מספרת בגירה, "כבר מגיל שמונה ארז גלש בים יחד עם אביו, וכאשר נולדו אחיו, עמרי ותומר, כולם גלשו יחד באופן קבוע במועדון הלגונה בבת ים. המועדון היה למעשה הבית השני שלו".
אחרי האסון, למדה בגירה על בנה החלל לא מעט דברים שלא ידעה, מסיפוריהם של מפקדיו וחבריו לנשק. "סיפרו על ארז שהיה כמו אבא ואימא ביחידה", היא מספרת, "ארז שלי שעבר בלילות באוהלים וכיסה חייל שלא התכסה, שמיהר לתקן חור באחד האוהלים כדי שפקודיו לא יירטבו, ארז שמקדיש שעות להיות אוזן קשבת לפקודיו ולעזור להם בבעיות אישיות".
רוצים להישאר מעודכנים?
מאז מותו, היא אומרת, היא נאלצה לעשות את הבחירה הקשה: לבחור בחיים. "במהלך השבעה הבטתי על עצמי דרך המראה ואמרתי לבבואתי: 'תתביישי לך שאת חיה כאשר הבן שלך כבר לא'. לא אכלתי כי ארז לא אכל, לא שתיתי כי ארז לא שתה ולא ישנתי כי ארז לא ישן. ואז, הבנתי מדוע נשארתי לחיות: להמשיך את דרכו".
מאז לדבריה, "אני ממשיכה ומפתחת את דרכו של בני שבגיל צעיר ידע לתמוך ולדחוף חברים ופקודים לאמונה בעצמם, לרצון להתקדם ולהיות מחויבים לדרך, שתמיד נתן לכולם דוגמה אישית. והם אכן הגיעו להישגים והגשימו מטרות, והם גם מודים שארז נטע בהם את האמונה לצעוד במסלול של הגשמה".
כדי להנציח את בנה ולהמשיך בדרכו כבר 14 שנים שבגירה נפגשת בקביעות עם תלמידי בבתי הספר, עם קבוצות חיילים ובעיקר צוערים ולוחמים. בנוסף, היא הקימה בשיתוף עם יד לבנים ואגף החינוך העירוני פרויקט חינוכי שנקרא 'דרך ארז', המתקיים זו השנה התשיעית.
"זה מיזם שבו נוטלים חלק בכל שנה מאות תלמידים לפני גיוס, חיילים מגדוד דוכיפת וחטיבת כפיר, מג"דים, קצינות נפגעים, סמח"ט ומח"ט. המיזם עוזר לתלמידים להגשים את עצמם ועושה סוג של הכנה לגיוס", מספרת בגירה, "רבים מהמשתתפים סיפרו לי שלפני המיזם – הם בכלל לא תכננו להתגייס ליחידות הקרביות ובעקבות הפעילות המשותפת שלנו – החליטו להתגייס ליחידות קרביות. רבים מהם הפכו למפקדים שמנחילים לפקודיהם את מה שארז הנחיל לפקודים שלו".
"בכל המפגשים עם החיילים, הצוערים, התלמידים, אני מבקשת שיאמצו את הערכים בהם האמין בני. זו דרכי להנציח ולקיים את שהנחיל ארז לכולנו. אמנם לא קל כמובן לדבר על שקרה שוב ושוב, אך אני מקבלת מהפעילות הזו את הכוח לשלוח רגל קדימה גם ליום הבא".
גם בגירה תציין את יום הזיכרון הזה רחוק מקבר בנה בעקבות הנחיות משרד הבריאות. "נאסר עלינו להגיע לבתי העלמין ובצדק", היא אומרת, "מי כמוני מבינה שלא קל לא להיות בבית העלמין ביום הזה, אך נאסר עלינו מבחינה בריאותית. זה יום זיכרון לאומי כדי העם יחבק אותנו ואנו אותו והפעם – החיבוק יהיה מרחוק, כולם יהיו בבית ואני בטוחה שיהיו איתנו בלב ובמחשבות, שישבו וייצפו בסרטי זיכרון ויכאבו אתנו כמו בכל שנה. לנו, כל יום הוא יום זיכרון בכל יום אנו זוכרים את ילדינו. בעיניי, לא לעלות לקברו של ארז בני ביום הולדתו – יצער אותי יותר כי ביום הזה אני מרגישה את הכאב אצלי בכל הגוף, ממש כאב פיזי. אלך לפקוד את קברו שלך ארז לפני יום הזיכרון".
