בית יתומים באוגנדה

שבועות: השבוע שבו מורן בן זכאי פגשה ילדים רעבים

"כשהוצאתי את ארוחת הצהריים שלי - הדמעות התחילו לרדת", מורן בן זכאי חוזרת למסע לבית היתומים באוגנדה ששינה את חייה

פורסם בתאריך: 8.6.19 16:29

במסגרת עבודתי כעיתונאית, סיקרתי אירועים רבים – מרגשים, מכעיסים, מצחיקים וגם כאלה שאני לא יודעת להסביר מה אני מרגישה לגביהם. כשנתבקשתי לתאר את השבוע המשמעותי ביותר בחיי, לא הייתה לי התלבטות. זה לא היה שבוע החתונה, גם לא סיקור הבחירות לכנסת או לרשויות המקומיות שבעייני, אגב, יצאו מכלל שליטה. אפילו הסיפורים הקשים ביותר מהשנה האחרונה לא נחקקו בזיכרוני כמו המסע שלי לאוגנדה שבאפריקה.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות בבת ים? 

הורידו את אפליקציית "השקמה בת ים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה בת ים" באייפון 


"בגלל כמות האוכל הדלה, בכל יום נבחר ילד אחר שייאלץ לצום"

בפסח שעבר, אחרי חודשים של הכנות ועשרות חיסונים, יצאתי להתנדב במשלחת הומניטרית מטעם ארגון "Helpapp"  למען ילדים יתומים באוגנדה. עד היום אני מתקשה לחבר פרופיל למתנדבים שבוחרים לעזוב את חייהם, להתנתק מהמשפחה ולצאת להתנדבות כזו.

אחרי נסיעה ארוכה ומפרכת של תשע שעות משדה התעופה באנטבה, הגענו למחוז בושני באוגנדה. שם הוקם בית היתומים שהיה מעוז חפצנו. עם הנחיתה ביבשת אפריקה, הבנו שמטען לאייפון או מים חמים להתקלח הם מותרות שיחכו לנו רק בחזרה בישראל, והתאמנו את עצמנו למקום.

יום אחרי שנחתנו, פגשנו את הילדים היתומים, כאלה שהתקווה כמעט אבדה להם. חלקם חולים באיידס, אותה מחלה שהפכה אותם ליתומים, חלקם ננטשו על ידי הוריהם, והיה גם ילד אחד שאימו הניחה אותו עטוף במגבת יום לאחר הלידה על מפתן הכנסייה.

היו אלה שעות קשות של עבודה בבית הספר של היתומים בהן צבעתי, ניסרתי, שיפצתי וגם קצת דיממתי בחדר השחור ההוא, שבסוף היום הפך לצבעוני ויפה. כשסיימנו לעבוד, הוצאתי את ארוחת הצהריים הדלה שחילקו לנו בבוקר: אורז לבן ארוז בשקית אוכל קטנה ובננה. אף רגע בחיי לא הכין אותי לרגע הזה, שבו 50 זוגות עיניים רעבות הציצו עליי מהחלון כשפתחתי את האוכל. הדמעות התחילו לרדת, ומיותר לציין שהאוכל לא נבלע בגרון.

בית יתומים באוגנדה

כחלק מחוקי המשלחת, אסרו עלינו להאכיל את הילדים. הסבירו לנו שלתת להם אוכל למשך כמה שבועות, ואז לעזוב, יגרום לתוצאה הפוכה וייפגע בהם. אמרו לנו שהם רגילים, שזאת אפריקה. אבל החוק הזה היה החלק הכי קשה במסע שלי לאפריקה. היתומים במחוז בושני חיו במצב קשה מאוד. הם אכלו בננה אחת ליום, ישנו על האדמה החשופה, גשמים היו יורדים עליהם בלילות דרך החורים בגגות, ולמרות שהם הולכים שלוש שעות מידי יום לבית הספר, הם מעולם לא ראו נעליים עד שפגשו אותנו.

עם הכסף והתרומות הרבות שהגיעו איתנו מישראל, סיפקנו לילדים מזרנים, נעליים ובגדים חדשים. שיפצנו את הגגות, בנינו נדנדות והילדים צהלו משמחה שכמעט השכיחה ממני את הצליל של הבטן המקרקרת שלהם. וכך, ביום האחרון למסע שלי, מצאתי את עצמי במרוץ נגד הזמן, במרדף אחר החנות היחידה שמכרה זרעי ירקות – מוצר יקר שהיה שמור רק לעשירים באפריקה. את הזרעים שתלנו בחצר בית היתומים ביום אחרון למסע. מנהל בית היתומים התרגש במיוחד וסיפר כי בגלל כמות האוכל הדלה, מדי יום הוא היה נאלץ לבחור ילד אחר שייאלץ לצום, וכעת הם לעולם לא יהיה רעבים יותר, לפחות לא במונחי אפריקה.

בפסח שעבר יצאתי למסע של חיי, למקום שהראה לי שאיפה שיש חושך גדול – יש גם אור גדול. מקום שנתן לי את הזכות לתת תקווה לילדים שכמעט אבדה להם, ושהראה לי בדרך הקשה ביותר שלעולם אני לא אצליח לשנות את אפריקה, אבל כן הצלחתי לשנות את החיים של עשרות ילדים במחוז בושני שבאוגנדה.

ממרחק הזמן, כמו גם באותם רגעים, אני יודעת שטסתי ליבשת הכי ענייה בעולם, ודווקא בה הרגשתי ענייה. ענייה מהערכה לרגעים הקטנים ולעובדה שגם בלי כסף אפשר להיות מאושרים. אז בפעם הבאה שאתם זורקים שאריות אוכלים ומישהו אומר לכם: "יש ילדים רעבים באפריקה" – תאמינו לו. הוא כנראה היה שם.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה בת ים"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות