"זה לא הדבר הכי יקר לי, זה הכי יקר לי כפול ארבע. קיבלתי את כל החיים שלי בחזרה. זאת הרגשה שאי אפשר לתאר". כך אומר אביחי ברודץ שאשתו ושלושת ילדיו חזרו משבי החמאס 51 ימים אחרי אותה שבת נוראית ששינתה את חיינו. תקופת השיקום מהשבי של משפחתו במרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה, הולידה גם חיבור חדש ומרגש: אביחי עובד כיום בשניידר.
אביחי, שהיה חבר בכיתת הכוננות של קיבוץ כפר עזה, יצא להגן על היישוב כאשר עשרות מחבלים חדרו לתוך שטחי הקיבוץ. בבית נותרו אשתו הגר והילדים עופרי (חגגה יום הולדת 10 יום לפני הטבח, כיום בת 12 ותלמידת כיתה ז'), יובל (כיום בן 10, תלמיד כיתה ה') ואוריה (כיום בן 6, תלמיד כיתה א'). הם נחטפו מהממ"ד ביחד עם אביגיל עידן שהוריה, רועי וסמדר ז"ל, המתגוררים בקרבת משפחת ברודץ, נרצחו זמן קצר לפני זה. במהלך הקרבות מול המחבלים נפצע אביחי ופונה לבית החולים בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו. רק כעבור מספר ימים התברר לו כי אשתו וילדיו נחטפו לעזה.
אביחי היה מבין ראשוני בני משפחות החטופים שהכרנו. שישה ימים אחרי הטבח הנורא הוא החליט לעשות מעשה. הוא לקח כיסא ואת הכלב שלו ("חשבתי שגם הוא נהרג בשבת") והתיישב מול הקריה במחאה של אדם בודד הקורא להחזרת משפחתו מהשבי. אביחי משחזר: "אושפזתי בשיבא במשך ארבעה ימים, כאשר בימים הראשונים לא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי וחשבתי על הנורא מכל. חייל שנכנס לבית שלנו יצר איתי קשר ואמר לי שאין סימני אלימות אז כנראה שהם נחטפו וזה מה שאכן קרה. הפריע לי שאף אחד לא דיבר איתנו אז החלטתי לעשות מעשה וביום שישי בלילה התיישבתי מול הקריה ואז הגיעו כבר המון אנשים והתקשורת".
אביחי ברודץ עם משפחתו במרכז שניידר, צילום דוברות שניידר
"זו תכנית הריאליטי הכי אכזרית שיכולה להיות"
תחזיר אותנו לרגע שבו מודיעים לך שהגר והילדים חוזרים מהשבי.
"זאת תכנית הריאליטי הכי גדולה ואכזרית שיכולה להיות. החמאס עשה מזה מסיבה גדולה ועברנו ימים מתוחים עד שהגיעה הבשורה על העסקה. ביום הראשון הנציגה התקשרה ואמרה לי שהגר והילדים לא ברשימות. אז עדיין לא ידעתי אם הם נפצעו וכל יום הגביר את החשש. גם ביום השני קיבלנו הודעה שלא. ביום השלישי התקשרו אליי בשתיים בלילה ובישרו לי שהמשפחה חוזרת וזה חודשיים אחרי שהייתי בטוח שהם נשחטו ונשארתי לבד. תחשוב שזה לא הדבר הכי יקר לי, זה הכי יקר לי כפול ארבע. קיבלתי את כל החיים שלי בחזרה. זאת הרגשה שאי אפשר לתאר".
איך מתאוששים מכזאת טראומה?
"אנחנו לא לבד בעסק הזה ועוטפים אותנו כל מי שיכול לעטוף. אנחנו גרים בשפיים ומרגישים חלק מהקהילה והילדים בבתי ספר. בהתחלה היה טירוף ואנשים היו מתחילים לבכות. עד היום אנשים רואים אותנו ובאים לחבק אותנו. זה לא קל. בסוף החברים שלנו נרצחו. הרבה אנשים היו חלק מהבית שלי ואינם איתנו יותר וגוגל דואג כל הזמן להקפיץ תמונות מדברים שעשינו ביחד. אין יום שאנחנו לא מדברים עליהם וזה נוכח אצלנו כל הזמן. החיים שלנו נסובים סביב השכול. אני לא מאמין שאפשר לצאת מזה. בכל מקום ובכל סיטואציה אנחנו מדברים על מה שקרה. גם אם יש לי תקווה, כנראה שאלו החיים שלנו".
תחילה עבר אביחי ביחד עם חברי כפר עזה למלון בשפיים, אך לאחר שמשפחתו חזרה מהשבי ובהמשך השתחררה מתקופת הטיפול והשיקום בשניידר, החליטה המשפחה לעבור להרצליה. בתחילת השנה חזרה המשפחה לדירה משלה בקיבוץ שפיים. עוד לפני הטבח הנוראי החל אביחי בשינוי המקצועי של חייו, כאשר עשה הסבת מקצוע מאגרונום לסיעוד. הוא החל בלימודים לפני כשלוש שנים ולפני שנה השלים את לימודיו. "בכפר עזה היה לי שטח וגידלתי אננס וירקות, אבל הרבה זמן חשבתי על הסבת מקצוע", הוא מספר, "כאשר הילדים גדלו הרגשתי שזה הזמן המתאים לבצע את השינוי".
כבר קרוב לשנה אביחי הוא אח בשניידר. "כשעשיתי את התואר הכיוון היה לעבוד בבית החולים ברזילי באשקלון ולשם כיוונתי", מציין אביחי, "אבל האירועים הביאו אותנו לאזור המרכז ואת המשפחה לשניידר, לאחר חזרתם מהשבי. היה לי חיבור טוב עם צוות העובדים וההנהלה וזה היה טבעי שאשתלב שם בעבודה וזה מה שקרה. שניידר הוא בית חולים מיוחד שיצא לי לחוות אותו משני הכיוונים, גם כמשפחה מטופלת וגם כאח מטפל. זאת אחלה סגירת מעגל בשבילי".
אורית קופלמן, מנהלת האחיות של מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, מספרת: "המפגש עם אביחי שהמתין איתנו במחלקת השבים למשפחתו היה עוצמתי מאוד כיתר המפגשים. מאוחר יותר כשקצת הכרנו כבר, הבנו שהוא גם לומד סיעוד והרגיש לנו מתבקש וטבעי להציע לו להשלים את המהלך ולבוא לעבוד אצלנו בתום הלימודים. משהו ב-ד.נ.א, באהבת האדם, בחמלה ובמסירות המאפיינים אותו התיישב לנו בול. הכוכבים הסתדרו כך שכיום אביחי הוא אח במחלקת ילדים א' שבקומה השישית, בסמוך למחלקת השבים, ומי שמנהלת את המחלקה היא פרופ' גילת לבני שניהלה גם את מחלקת השבים וקיבלה את משפחתו מהשבי. אנחנו שמחים שאביחי בחר לסגור את המעגל אצלנו בשניידר ואנחנו ממתינים ביחד איתו לפתוח מחדש את המחלקה לשבים נוספים".
אביחי ברודץ במרכז שניידר, צילום דוברות שניידר
"כנראה שהחזרת החטופים היא לא בראש סדר העדיפויות שלו"
משפחתו של אביחי שוחררה כאמור לאחר 51 ימים בשבי החמאס. מאז עברו עוד מאות רבות של ימים ולילות מתסכלים ו-48 חטופים עדיין בשבי. מי חשב אז שזה מה שיקרה, שהממשלה לא תעשה את הכל כדי להגיע לעסקה שתחזיר את כולם הביתה. אביחי: "לצערי הרב, אחרי כל מה שעברנו אני כבר מאמין להכל. אם עם ישראל לא היה יוצא לרחובות ועושה מה שעשה עבורנו אולי גם המשפחה שלי הייתה שם עד היום. צריך תמיד להיאבק על מה שאתה שחושב לנכון".
רוצים להישאר מעודכנים?
למה זה עדיין לא קרה, למה עדיין לא החזירו את כולם הביתה?
"זה הכל עניין של ניהול סיכונים. אם ראש הממשלה היה יכול לקבל את מה שהוא רוצה וגם את החטופים הוא היה עושה עסקה. בגלל שהוא לא יכול לקבל את זה ביחד, אז הוא מעדיף את האופציה השניה. חובת המדינה היא לדאוג בראש ובראשונה לאנשים שנחטפו מתוך המיטה שלהם, אבל כנראה שהחזרת החטופים היא לא בראש סדר העדיפויות שלו, כי עובדה ש- 42 אנשים נחטפו בחיים ומתו. חלקם חזרו בשקיות, אחרים יחזרו בשקיות או שבכלל לא יחזרו. המספר הזה הוא לדיראון עולם מבחינתי ונותר רק לקוות שהוא לא יעלה".
אתם חושבים לחזור לכפר עזה?
"אין לי תשובה ברורה לתת לך על זה בנקודת הזמן הזאת. הרצון קיים, אבל זה לא כזה פשוט. אין כמעט אנשים בקיבוץ והרעשים מעזה הם נוראיים. הייתי בקיבוץ אין ספור פעמים, עושה סיורים לאנשים, דואג לבית שנשאר שלם ולגינה שלנו. יש לנו את גלי וזיוי ברמן שעדיין חטופים בעזה וכולנו מחכים שישובו. זה חלק מהחיים שלי. אני חי את החברים המתים שלי, את השכנים המתים שלי, את האובדן. כל פעם שאני בא לשם אני רוצה לארגן את הבית מחדש ומאוד אוהב את הבית שלי, אבל כשאני חושב על זה אני רואה את המאפרה של רועי עידן ז"ל שם בחוץ ויודע שהוא כבר לא יבוא לעשן איתי סיגריה. אני רואה את מה שאין. אני רואה את הבית מולי והבית לידי שם נרצחו השכנים שלי ואני חושב על הילדים. אני לא נחטפתי מהממ"ד, אבל חושב כל הזמן מה יקרה לילדים אם נחזור והם יצטרכו לרוץ לממ"ד בצבע אדום. הילדים רוצים לחזור, אבל לא יודע מה נכון להם. אנחנו מתגעגעים מאוד לחיים שהיו לנו אבל גם אם נחזור זה לא לחיים שהיו לנו לפני כן. אנחנו מתגעגעים מאוד לכפר עזה ורוצים מאוד לחזור אבל כרגע אנחנו בשפיים ואין לדעת מה צופן לנו העתיד".
תגובות