לפעמים אהבה מצילה חיים, ולפעמים היא פשוט משפרת את איכותם. תשאלו את איתמר רוזנברג, בן 42, נשוי לאביטל ואב לשלושה – הגדול כבר קצין, השנייה מתחילה את השירות בחיל המודיעין והקטנה לומדת בחטיבת ביניים. המשפחה מתגוררת בבת ים, ובעקבות מסע האישי שעברו איתמר הפך למנחה קבוצות הרזיה של חלי ממן בעיר מגוריו ובירושלים. זאת, כעשור אחרי שהחליט לקחת את עצמו, לאחר שהגיע ל-125 ק"ג.
"הכל החל כמעט שנתיים לפני הבר מצוה של הבן הגדול שלנו", מספר רוזנברג שכיום שוקל 90 קילו, "אשתי סחבה אותי באוזן ואמרה לי, 'קדימה, בוא תעזור לי לרדת במשקל לפני שהתמונות ינציחו את הקטסטרופה'. אני בכלל לא הרגשתי שאני צריך לרדת במשקל, אבל באתי כדי לעזור לה".
באיזה משקל התחלת?
"כיום אני יכול לומר את זה בפליאה שעמדתי על 125 קילוגרמים. מטורף".
מתי התחלת לעלות במשקל?
"תמיד הייתי שמנמן. כולם תמיד אמרו לי, 'איזה ילד יפה, אם רק היית יורד כמה קילוגרמים'. הייתי מצהיר שאני לא אוהב ים ובריכה, מתחמק מלקנות בגדים, ומסתתר באופן קבוע כשמצלמה נשלפה. בקיצור, הייתי נער שמנמן, מתבגר שמנמן, חייל שמנמן. כמובן שזה הפריע. בכל פעם הייתי מנסה שיטות אחרות של דיאטות שונות ומגוונות. אמא שלי היתה אלופת העולם בדיאטות, ובכל פעם המציאה משהו חדש שניסיתי יחד איתה. זמן קצר לפני חתונתי, אמא שלי קלטה שהחתן שמן מדי לחתונה, ושהאמא של החתן שמנה עוד יותר, אז פצחנו בדיאטת חתונה שהיא המציאה".
מה עשיתם?
"בבוקר ובצהריים אכלנו יוגורט וסלט, ובערב, כדי שלא ישעמם, אכלנו סלט ויוגורט. במשך קצת יותר משלושה חודשים, אמא שלי ירדה 27 קילו ואני ירדתי משהו כמו 19-18 קילו".
מה קרה אחרי החתונה?
"אני העליתי הכל במשך חצי שנה, ואמא שלי העלתה 90 אחוז כבר בערב החתונה. כמעט אין לי תמונות עם אמא מהחתונה, כי בכל פעם שהצלם שאל 'איפה אמא?' היא הייתה באוכל".
רוצים להישאר מעודכנים?
בהמשך המשיך רוזנברג לעלות במשקל. "במשך השנים תפחתי עוד ועוד", הוא מספר, "בכל הריון עליתי יחד עם אשתי במשקל מתוך הזדהות. כל פעם שבטעות נשקלתי אמרתי, 'יש לי עצמות כבדות' והייתי מבטיח לעצמי שממחר אני לא אוכל כלום. מרוב הבטחות עברתי את מחסום ה-100 קילו, ה-110 קילו, ואפילו את ה-120 קילו".
ואז הגיע אירוע משפחתי גדול, שבדיעבד טרף את כל הקלפים. רוזנברג מספר ש"הרגע שבו הבנתי שאני חייב שינוי היה כשאביטל אשתי אמרה לי, 'בוא איתי, לא כי אתה צריך אלא בשבילי'. התגייסתי כל כולי למשימה, וגם היא. כשבאנו בפעם הראשונה לחלי ממן, שאלו אותי כיצד ארצה לשלם. אמרו שיש אופציה ל-220 שקלים לחודש ואופציה של מבצע – שלושה חודשים ב-600 שקל. למזלי הלכתי על המבצע, ושילמתי 1,200 שקל עבורי ועבור אביטל לשלושה חודשים".
איך היתה ההרזיה המשותפת?
"בשבוע הראשון שמרתי מצוין ואביטל אפילו יותר. אחרי שבוע, אני ירדתי קילו ו-800 גרם ואילו אביטל עלתה 100 גרם. הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה: 'יאללה, בוא. הולכים'. אמרתי לה: 'מה הולכים? לאן הולכים? תקשיבי לי טוב – לא רציתי לבוא, אבל אני מושקע כאן עכשיו ב-1,200 שקל, אנחנו לא זזים'. ככה נשארנו. בגלל 100 גרם כמעט הפסדנו שנינו קרוב מאוד ל-70 קילו של ירידה יחד".
איך השתנו לך החיים בעקבות הירידה במשקל?
"למי שמכיר אותי כיום קשה להאמין, אבל עד שהתחלתי את התוכנית לא קניתי בגדים. אביטל היתה קונה עבורי מכנסיים – אם הן היו גדולות, תוך זמן קצר דאגתי להתאים את עצמי אליהן, ואם הן היו קטנות היא היתה מחליפה. כשהתחלנו לשנות דברים בבית, לדוגמה להוציא בורקסים ולקנות קורנפלקס רגיל במקום כריות – הילדים שהיו קטנים ממש הפגינו ואמרו, 'תעשו מה שבא לכם, אבל מה אנחנו אשמים?'. זה היה תהליך משפחתי. בשורה התחתונה כולנו התרגלנו, וכיום נהנים מהתוצאות. הבן שלי, שהיה צ'אבי אמיתי, הוא היום חתיך הורס, בלי דיאטה, אלא רק בזכות השינויים שנעשו בבית מסביבם. היום טבעי שהשניצלים אפויים והחלב דל שומן, ואין בכלל שיח על דיאטה בבית – לא איתם ולא עם האורחים".
כמה זמן לקח לך להגיע למשקל היעד?
"בשנה ירדתי 35 קילוגרם, אבל אני עדיין בתהליך עם עצמי, וכל מי שנמצא בתהליך כזה יודע שהתהליך לא באמת מסתיים לעולם. מצד שני, אני בעצמי לא מאמין אבל עבר כבר כמעט עשור".
ספר על הדיאטה שלך.
"כושר גדול עלי, ורק המילה מלחיצה אותי. כבר כילד ברחתי משיעורי ספורט בקביעות. כיום אני עושה הליכות פעם-פעמיים בשבוע, משתדל אפילו להגיע לשלוש פעמים. יש טיילת על חוף הים קרוב לבית, ואני נוסע אליה ברכב חמש דקות, עושה הליכה של שעה על הים וחוזר עם האוטו, רצוי עם אביטל. זה זמן איכות נהדר עבורנו. בלי קשר הפכתי להיות אדם עם ביטחון עצמי. אמנם תמיד אמרו שיש לי, אבל עודף המשקל היה מעטה לא דק לתסכול ולקושי. בנוסף, אני קם בבוקר נמרץ יותר, פעיל יותר, שמח יותר".
מה היה הרגע הכי קשה שזכור לך?
"הנפילות הראשונות והצורך לקום ולחזור לשגרה אחריהן. לרדת במשקל זה לא קל. זו התמודדות שאף פעם לא נגמרת. אם מישהו חושב שאחרי שהוא עובר תהליך, יום אחד הוא יעבור ליד אוכל ויגיד 'כבר אכלתי, לא בא לי' – שיבין שזה לא יקרה. האתגר ממשיך ללוות אותנו כל הזמן. הדבר שהכי עוזר לי מול זה זו העובדה שאני אוחז בהגה. הקשר המתמיד עם הקבוצה עוזר לשמור ולהתמיד בזה. הידיעה שעזיבה של ההגה תחזיר אותי בחזרה למקום שבו הייתי, היא זו שעושה את ההבדל. כל חופשה, כל יציאה משגרה, זה אתגר מחודש. זה משהו שאנחנו מתמודדים איתו כל החיים, יום-יום".
