ישראל חוגגת השבוע 78 שנים לעצמאותה. עוד קודם אנו מציינים כמובן את יום הזיכרון לנופלים ולנופלות במערכות ישראל, הגיבורים והגיבורות שחירפו את נפשם על תקומת המולדת. המולדת אגב קמה ב-1948, לא באוקטובר 2023, חרף המאמץ הכביר של ראש הממשלה להדהד את מלחמת התקומה.
לקראת יום העצמאות, אני מציע לכל אחד ואחת מאיתנו, הישראלים (בעיקר היהודים שחוגגים את היווסדה של מדינת היהודים), לשאול את עצמו האם ישראל היא אכן מדינה עצמאית? מבחינה המערכת הבינלאומית התשובה היא חיובית: יש לנו ממשלה, יש לנו גבולות מוכרים (עם מצרים וירדן; לא עם לבנון, סוריה והפלסטינים) וישראל גם חברה במוסדות בינלאומיים, למשל האו"ם. אבל כל זה הוא רק במישור הרשמי. במציאות ישראל חוגגת עצמאות, כאשר חופש הפעולה של מדינה עצמאית ויכולתה להגן על הטריטוריה שלה ועל ריבונותה מפני איומים של אויבים חיצוניים אינם מלאים במאה אחוז.
ניתוח מצב שאינו נעים לקריאה
השורות הבאות מנתחות מצב שקיים בישראל מאז אוקטובר 2023. הן אינן נעימות לקריאה על ידי כל מי שאוהב את ישראל, ציוני ומוכן למות למענה כדי שהיא תוסיף להתקיים. אחרי שכתבתי את זה, אין מנוס מלשים את הדברים הבאים על הנייר:
1. לא ניצחנו במלחמה בעזה נגד חמאס. זו כבר עובדה ידועה שצה"ל מחזיק 57 אחוזים משטח הרצועה בקו הצהוב, אבל התוכנית לייצר סדר חדש בעזה, כזה שלא יאיים על ישראל ויבטיח הגנה על אזרחיה, לא מתקדמת. זו תכנית שהנשיא טראמפ הניח על השולחן וישראל נאלצה לקבל (אני מכיר בטענה שנתניהו הגה אותה. אם זה נכון, מדוע יש שם סעיף שסולל נתיב למדינה פלסטינית? ואם זה, שוב, נכון, מדוע התוכנית לא מתקדמת לשלב של 2 של איסוף הנשק מחמא"ס?).
2. יתרה מכך, ישראל גם לא יכולה לפעול ברצועת עזה לנטרול איומים שכוללים שיקום מערכים של חמאס, שנותר הגורם ששולט ב-43 אחוזים משטח הרצועה. במצב הזה אין ניצחון, ובוודאי לא מוחלט. לא יהיה מוגזם להעריך שנחזור להילחם בעזה. הממשלה כבר תדאג להסביר לנו שזה מחויב המציאות בשל הגידול באיומים. אז שוב נצטרך לתאם עם וושינגטון את הלחימה, כאשר הפעם המערכת הצבאית האמריקנית יושבת בבסיס ענק ליד קרית גת, ומכתיבה לנו את היקף הלחימה (זוכרים שטראמפ נזף בנתניהו על הפרת הפסקת האש בעזה לאחר שישראל חיסלה מח"ט של חמאס?). זה המצב כבר כמה חודשים והוא לא משקף עצמאות בקבלת ההחלטות של מדינה ריבונית.
רוצים להישאר מעודכנים?
3. נעבור לחזית הצפונית: דונלד טראמפ אילץ את ישראל להסכים להפסקת אש בלבנון למשך עשרה ימים. הפסקת האש בלבנון היא לא בין ישראל למדינת לבנון, שאיתה לא נלחמנו. היא רק בין ישראל לחזבאללה. בפועל, במציאות שבה ישראל נאלצה להפסיק את המערכה להרחקת חזבאללה מעבר לליטני, הגורם היחיד שיכול לרסן את חזבאללה הוא איראן. אני מציע לכולנו לא להתרגש מדברי הרהב והשחצנות של שר הביטחון וראש הממשלה, פשוט משום שברגע שטראמפ אמר להם לעצור (מספיק!), צה"ל נצר את האש. האמת היא שאין לקנא בנתניהו. אין לו ברירה: גם תומכיו השרופים ביותר יודעים שהוא לא יכול להמרות את פי טראמפ שמשתדל בשבילו אישית עבור חנינה מהנשיא הרצוג, ובמקביל דואג לספק לנו הגנה ביטחונית הכוללת תחמושת ופריסת כוחות אמריקנים באזור על מנת לוודא שישראל תוסיף להתקיים. במציאות הזו, לא חשוב כמה בימות בידור יהיו ביום העצמאות בערי ישראל וכמה רעש יעשו הילדים בפטישי הפלסטיק. גם אין שום משמעות לדברים שיישאו ראשי המדינה. הדבר החשוב היחיד הוא המעשים בשטח, וכאן איבדנו את יכולת להחליט בעצמנו, באופן עצמאי, כיצד להילחם באויבינו, בעזה ובלבנון. קשה שלא לראות את האסטרטגיה האמריקנית: דרוש שקט בחזית משנית כמו ישראל ולבנון, על מנת לקדם אינטרסים אמריקניים רחבי היקף במפרץ הפרסי.
תושבי הצפון, ברובם המכריע, מרגישים מרומים ונבגדים
יום העצמאות של 2026 יהיה יום של עצמאות חלקית. אני מזכיר לקוראים שבמלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שר החוץ של ארה"ב, הנרי קיסינגר, דחק בישראל (גולדה מאיר הייתה ראשת הממשלה) לעצור את דהירת צה"ל לקהיר, בירת מצרים. ברור שגם אז היה משקל של ממש לעמדת של וושינגטון, אבל מאז חלפו חמישה עשורים, וטראמפ, שלא בדיוק נוהג לפי כללי הדיפלומטיה המקובלים, אינו מתבייש לנהל משא ומתן אלים וכוחני גם מול שותפיו, ובהם ישראל.
הצעה לסיום: הניצחון המוחלט לא יהיה בהכנעת חמאס או פירוק חזבאללה מנשקו. הוא גם לא יושג בהדהוד ההצלחות הצבאיות המרשימות ב'שאגת הארי'. אנחנו לא מנצחים באופן מוחלט עקב מגוון סיבות, בהן גם עמדה של מקבלי ההחלטות שאינם רוצים ניצחון כזה, משום שמצב חירום תמידי משרת את מטרותיהם (טור על נתניהו שלא נותן לנצח בעזה פרסמתי כבר באוקטובר 2023). לכן ההצעה היא לראות כניצחון מוחלט את הישרדותנו כמדינה במזרח התיכון, מדינת העם היהודי, שיש בה 21 אחוזים של אוכלוסיית מיעוטים (שגם היא ספגה אבידות במערכות השונות), וחוגגת 78 שנים להיווסדה. השרידות הזו היא הניצחון היחיד. כדי שלפחות הניצחון הזה יהיה מלא, ישראל חייבת לשקם את עצמה מבפנים. זה כולל גם השבת האמון של כל אזרחיה בממשלה, אשר תיזכר במבחן הזמן ככזו שבמשמרתה איבדה ישראל חלק מהחוסן הלאומי. למה? משום שקרית שמונה ננטשה וגם משום שתושבי הצפון, ברובם המכריע, מרגישים מרומים ונבגדים, שכן חזבאללה לא הוכרע והם אינם חשים ביטחון לגור על גבול הצפון.
חג שמח.
# הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל.
תגובות