בשנתיים האחרונות מספר המתנדבים והמתנדבות עלה משמעותית, באופן טבעי, מאז ה- 7 באוקטובר. רגע לפני כניסת השנה החדשה, החלטנו לתת זרקור על שלושה מתנדבים במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ברעננה. שניים מהם עברו שיקום במרכז ולאחר מכן החליטו להתנדב בעצמם, השלישי הגיע להתנדבות בעקבות חבר שנמצא בשיקום.
"כמו שאנשים קמים בבוקר והולכים לעבוד, אני נוסע להתנדב בלוינשטיין"
מאיר פרנקל, בן 50 מראשון לציון (גרוש בזוגיות ואב לילד בן 17) הגיע ללוינשטיין בשנת 99 לאחר שעבר תאונת דרכים קשה בצפון הארץ, כאשר נפגע ממשאית בעת שרכב על אופנוע. הוא סבל מפגיעת ראש קשה, היה תקופה ארוכה בטיפול נמרץ ולאחר מכן היה בתהליך שיקום ארוך במשך שלוש שנים. "נפגעתי ממשאית באורח קשה", הוא מספר, "הייתי מחוסר הכרה במשך שלושה חודשים ולא נתנו לי הרבה סיכוי לחיות. אמרו שאם אשאר בחיים אשאר צמח. אבל למזלי זה לא מה שקרה", משחזר מאיר.
מאיר פרנקל ובת זוגו מריה, צילום פרטי
השבוע סיפר לנו כיצד הגיע להתנדב בלוינשטיין: "לאחר שעזבתי את השיקום המשכתי ללכת לאשפוז יום ושאלתי איך אני יכול לעזור ולהתנדב. הציעו לי להתנדב ומאז אני מגיע ללוינשטיין ארבע פעמים בשבוע למשך 4 שעות כל יום ועוזר בכל מה שצריך. מעביר מטופלים בין מחלקות, מחלק ציוד למחלקות, משנע ציוד וכל מה שמבקשים ממני".
מה זה נותן לך?
"זה נותן לי סיפוק לעזור לאחרים וזאת גם תעסוקה בשבילי. כמו שאנשים קמים בבוקר והולכים לעבוד, אני נוסע להתנדב בלוינשטיין. אני עוזר לאחרים, אבל זה גם עוזר לי. עד הקורונה גם הייתי מרצה בפני בני נוער על הפציעה שלי ועל כל מה שעברתי".
אתה ממליץ למי שנפגע ועובר שיקום להתנדב בהמשך?
"זה תלוי, כל אחד והאישיות שלו, מה שמספק אותו ועושה לו טוב. לי זה עושה טוב ולכן אני מתנדב. מעריכים את ההתנדבות שלי ואפילו הייתי רוצה לתרום ולהתנדב יותר".
מה המסר למי שנפגע ועובר שיקום קשה?
"את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה. נותר רק להרים את הראש ולעשות את הכי טוב שאתה יכול בהתאם למצבך. הכי קל זה לשקוע בדיכאון ולהיכנס לדיפרסיות וכולי, אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשום דבר טוב ויכול לקחת אותך למקומות לא טובים עד לכדי מקרי אובדנות ולכן אני ממליץ להישאר בפעילות והתנדבות כל הזמן".
"אני בא עם רמקול ושם להם מוזיקה כדי שתהיה אווירה שמחה וטובה"
צורי זוארץ, ספר ומאמן כושר בן 57 מהיישוב מתן בשרון, הגיע להתנדבות בלוינשטיין בעקבות חבר טוב שלו שנפצע בעזה ועדיין נמצא בשיקום. "לפני שנה בערך הוא ביקש ממני לבוא ולספר את המשוקמים ומאז אני מספר שם בהתנדבות מלאה. בהתחלה הייתי בא כל יום שני אבל בחודשים האחרונים אני חולק זאת עם ספרית נוספת כך שאני מתנדב שם אחת לשבועיים", מספר צורי בהתרגשות.
בטח יש ביקשו רב, כמה אנשים אתה מספר בכל פעם?
"בערך עשרים משוקמים ומשוקמות במשך ארבע שעות. אני עובד קשה ומהר כדי להספיק לספר כמה שיותר. בהתחלה הם הופתעו מכך שאני לא גובה מהם כסף. אני בא עם רמקול ושם להם מוזיקה כדי שתהיה אווירה שמחה וטובה. זה מרגש אותם ולי זה עושה טוב. אם הייתי יכול הייתי הולך לשם עוד כמה פעמים בשבוע. זה נותן לי המון סיפוק וכל פעם שאני חוזר משם אני בהיי מטורף במשך כמה ימים. זה לעשות משהו לקהילה בהתנדבות, הכל מאהבה וזה מאוד חשוב".
צורי זוארץ ובתיה לזבין, צילום פרטי
ספרים מפתחים קשר אישי עם הלקוחות. זה נכון גם במקרה שלך שם?
"בהחלט, אבל כל אחד והמקרה שלו. יש כאלו שמעדיפים לא לדבר אבל בדרך כלל הם מספרים לי ומשתפים אותי ממה הם נפצעו ומה עובר עליהם. יש חיילים שמספרים לי על המקרה שלהם וכמה זה היה נס שהם נשארו בחיים. 40 אחוז מאלו שאני מספר הם פצועי המלחמה והנובה. בתקופה האחרונה יש ירידה במספר החיילים ונקווה שזה רק יימשך ככה".
בתיה לזבין בת ה-45, היא אחת המטופלות בלוינשטיין שזוארץ מספר. "אני בשיקום כבר 3 חודשים עקב קטיעה מעל הברך", היא מספרת. "אל צורי הגעתי דרך חבר בשיקום שהחליט שמאחר והוא הולך לצורי גם אני חייבת להגיע אליו. וכך שנינו התגלגלנו לעבר צורי וקיבל אותי אדם נעים, חייכן ומלא נתינה. ישבתי במספרה בתחושה מתמסרת לחצי שעה של אסקפיזם. יצאתי מהמספרה וגרפתי אינספור מחמאות. אני רוצה להודות לצורי על כך שהוא שם עבורנו בתקופה הקשה ביותר בחיינו ומצליח לתת לנו ולו לחצי שעה תחושה כאילו הכל כקדמותו. כן ירבו כמוהו".
רוצים להישאר מעודכנים?
"אני מודה שלפעמים אני גם בוכה לאור המראות שאני רואה"
גם תמר אלט, בת 67 מכפר סבא, מתנדבת בלוינשטיין לאחר שעברה תהליך של שיקום. היא נשואה, אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים, אמנית רב תחומית, בעברה מורה לאמנות במשך 42 שנים – את רובן בתיכון "גלילי" בכפר סבא. ב- 16 השנים אחרונות שלה בהוראה, עד שפרשה לגמלאות, לימדה בבית הספר היסודי "מגד" ברעננה.
הבעיות הרפואיות שלה החלו לפני כשש שנים. "בקיץ 2019 עשיתי את התפאורה האחרונה שלי והתחלתי לסבול מכאבים", היא מספרת. "אבחנו אצלי פריצת דיסק. עברתי ניתוח וכעבור מספר ימים התגלתה פגיעה עצבית שגרמה לי לשיתוק בכף הרגל ולנכות קלה. עברתי שיקום בבית לוינשטיין והייתי בכיסא גלגלים עד שהצלחתי שוב לעמוד. אחרי 3 חודשים וחצי בשיקום, יצאתי עם סד מיוחד המשמש אותי עד היום".
תמר אלט, צילום פרטי
ואיך הגעת להתנדבות בלוינשטיין?
"אחת הפיזיוטרפיסטיות אמרה שיש קבוצה של משוקמים שעוסקים אמנות והציעה לי ללבוא פעם אחת. הצטרפתי אליהם, ובמהלך הפגישה הצעתי לה שאהיה איתם במקומה. היא התלהבה, גם אני, ונדרתי נדר שאחזור אליהם. לאחר תקופה של התחזקות במשך חצי שנה בבית, חזרתי אליהם ומאז כל יום שלישי אני שם. סידרו לנו תנאים טובים יותר ובנו לנו חדר לאמנות. הפכו את החדר במיוחד לטיפול באומנות וכל יום שלישי מגיעים בערך 20 משוקמים במספר קבוצות לשעה של אומנות ואני מדריכה אותם בציור ופיסול".
מה זה נותן להם ולך?
"אני נדהמת כל פעם מחדש כמה זה נותן להם. זה ניתוק מוחלט של שעה ומקום מפלט משגרת הטיפולים הקשים שהם עוברים. סוג של מדיטציה ורוגע בשבילם. ממש שעה לנשמה ולנפש. לי זה נותן הכי הרבה. אני אומרת תמיד שאם להם זה נותן כוח אז בוודאי שזה ירפא גם אותי כי אני בן אדם שהכי רוצה לתת, הרבה יותר מלקבל. אני במקום טוב יותר ויכולה לתרום להם מהידע והניסיון שלי".
עד כמה קשה לך לטפל בפצועי מלחמה?
"באים אליי כמובן גם פצועים מהמלחמה, קטועי רגליים וידיים. אני רואה את הכל ולצערי לא חסר. המראות האלו קשים לי ולוקח לי זמן להירגע לאחר כל ביקור כי אני מתחברת אליהם מבחינה רגשית. המטפלות במקום יודעות לעשות את ההפרדה עם המון חוסן, אבל אני לא יודעת לעשות את ההפרדה כי אני מאוד אמוציונלית ובעלת נתינה ועזרה ככל הניתן. אני מודה שלפעמים אני גם בוכה לאור המראות שאני רואה".
תגובות