מי שמכיר אותי יודע שהבית השני שלי הוא האי כרתים שביוון. התמזל מזלי לחלוק את חיי עם בן זוגי שנולד שם ומשפחתו מתגוררת שם. נסיעות תכופות לחופשות קיץ, שמש, ים, ממולאים או לחילופין לכריסמס, אח, מתנות וחורף הן חלק בלתי נפרד מחיי. שום דבר מכל מה שאני מכירה יותר מ-20 שנים לא הכין אותי לביקור הזה. מסתבר שגם את אי השלווה, חופש ושמש שלי לקחה הקורונה.
ביום שבת שעבר הלך לעולמו חמי, חרלמבוס איקונומו ז"ל. אחרי ההלם, תחושות האובדן ועצב אין סופי, התחילו הסידורים לנסיעה שכללו בדיקת קורונה, מילוי שאלונים בעברית, מילוי שאלונים באנגלית וכל זה כדי שנוכל לצאת מהארץ להלוויה. מיד הבנו שלא מדובר במשימה פשוטה, שלא לדבר על למצוא טיסה, כרטיסים, טיסת המשך ועוד ועוד. חו"ל מעולם לא נראה פחות אטרקטיבי מזה.
אחרי שנבדקנו, מילאנו מסמכים, התעצבנו והתעצבנו נכנסנו לדיוטי פרי. דממה. אנחנו ועוד כ-20 איש מסתובבים אבודים. מרבית החנויות סגורות. בית קפה אחד עם כמה כריכים, חנות דיוטי פרי אחת קטנטנה ודי. התפאורה בהחלט תאמה את מצב רוחנו השפוף ממילא.
עלינו על הטיסה. התברר שאנחנו ארבעה נוסעים ושישה אנשי צוות. היו אמורים להיות 60 נוסעים, סיפרה לי דיילת עם חליפת קורונה לבנה, מסכה וכפפות, אלא שכאשר הפכה יוון למדינה אדומה, מרבית הנוסעים ביטלו את כרטיסיי הטיסה. אף אחד לא בוחר מרצון לחזור לארץ, אחרי חופשה של כמה ימים ולשהות 14 ימים בבידוד. לבן זוגי היקר ולי אין ברירה בנסיבות האלה.
באתונה לפני ביקורת הדרכונים, שוטר מבקש מאיתנו את טופס בדיקת הקורונה שלנו ושאר המסמכים. בדיקת דרכונים ואנחנו נכנסים ליוון. גם בשדה התעופה הבינלאומי שבאתונה, ווניזלוס, מרבית החנויות סגורות.
בשמונה בערב נחתנו אחרי טיסת קונקשיין בהירקליון. שכרנו רכב. נכנסנו לאוטו ורק אז הבנו מה זה סגר ביוון. בינו לבין סגר ישראלי כל קשר הוא מקרי בהחלט.
ביוון כל אדם טרם יציאתו מהבית חייב להיכנס לאפליקציה ולמלא את שמו, מקום מגוריו הקבוע והסיבה שבגללה הוא העז לחשוב שהוא יכול לצאת מהבית. רגע, חכו, אתם חושבים שתוכלו לצאת לכל מטרה? טעות. יש רק שש סיבות שמאפשרות יציאה מהבית: בית מרקחת או רופא, קניית מזון, בנק (רק למשיכת כסף), עזרה לחסרי ישע, הלוויה/חתונה/הטבלה (עד תשעה אנשים) ופעילות גופנית ברחוב בהשתתפות של עד שני אנשים. אין בתי ספר, אין גנים, אין חנויות ונאסר על הסופר מרקט ובתי המרקחת למכור מוצרים שאינם אוכל, היגיינה או תרופות. מחלקות כלי הבית, צעצועים, כלי כתיבה ועוד סגורות עם סרטים אדומים ולא ניתן לרכוש מהן דבר. כך מנסים ביוון להתמודד עם טענות החנויות הקטנות לאפליה וניצול הרשתות הגדולות.
כמו בכל דבר, יש יתרונות ויש חסרונות. היוונים הם צייתנים, בוודאי שיחסית לישראלים. אני מניחה שגם הקנס של 400 אירו לכל מי שנתפס מפר את הסגר עוזר להם לציית. וכן, גם עוצר לילה יש משעה תשע בערב. אני רק ממשיכה להתפלל שתלך הקורונה, שתשאיר לנו לפחות את יוון.
מוקדש לזכרו של חרלמבוס (באביס) איקונומו.
