בגיל 46 רונן תורג'מן מסתכל בפיוס על החיים המאוד לא שגרתיים שעבר. תורג'מן, אסיר משוחרר, גרוש ואב לשלושה ילדים שכבר שנה ו-45 ימים נאבק בשדים של עצמו, לא מתקרב לסמים. רק לפני שנה הוא שוחרר, אחרי מאסר של שמונה חודשים בעקבות פריצות לבתים, שמימנו את הסמים.
"החיים בתור אסיר משוחרר לא קלים. אתה לא יכול לשכור דירה בכוחות עצמך, לעבודות מסודרות אין לך סיכוי בכלל להתקבל כי אין לך מה לרשום בקורות החיים, ובמקום השחור שאתה נמצא קשה מאוד לראות את האור", הוא אומר.
תורג'מן גדל בלוד ובגיל 13 הגיע עם משפחתו לבת ים. את החיים בלוד הוא מתאר כחיים נפלאים. הוא נחשב לבן טובים, שיחק כדורגל בתפקיד שוער בהפועל לוד בנערים, ולמרות הסטיגמה שיש לעיר לוד בכל הקשור לחיי הפשע, בעבר הוא טוען שהדברים היו שונים: "הייתי רואה סמים רק בשוליים, ודווקא כשהגעתי לבת ים נחשפתי לעולם הזה".
תורג'מן גדל במשפחה חמה, בבית שבו לא היה מחסור. אלא שהמעבר לבת ים, לצד משפחתה של אמו, השפיע עליו קשות ואז הוא גילה את הסמים. "קיבלנו הרבה חום ואהבה מצד המשפחה של האמא, אבל זו היתה הטעות של חיי בדיעבד, נשאבתי לעולם הזה", הוא מספר, "הייתי יושב עם המשפחה ומעשן, הולך עם החברים לשבת בבית העירייה בעיר ומתחיל להתנסות בכל מיני חומרים. גיליתי שגם ההורים של החברים שלי משתמשים והייתי חי איתם. לא היתה דרך לברוח מזה".
בגיל 16 וחצי, לאחר שימוש ממושך בסמים קלים, הוא גילה את הסמים הקשים. הוא החל להשתמש בהירואין, בקוקאין ונטל כדורים שונים."גיליתי עולם חדש", הוא מתאר, "היה לי ביטחון גדול. הרגשתי שאני מלך העולם ואף אחד לא יכול עלי. הלכתי עם ההורים של החברים למקומות כדי להשתמש בסמים. זו היתה תקופה מטורפת. הייתי סוג של ילד פרא. ההורים היו בעבודה כל היום, ואני יחד עם החברים שלי מחפשים הרפתקאות".
בגיל 17 וחצי, רגע לפני הגיוס, תורג'מן עבר תאונה קשה כשנהג בהשפעת סמים. הוא התהפך עם רכבו, נפגע בחוליות הגב, עבר אשפוז ושיקום ממושך בבית החולים ובהמשך קיבל פטור מצה"ל. "אפשר לומר שהתאונה הזו באה לי בזמן", הוא מתוודה, "כי לא ממש רציתי ללכת לצבא, אך בגלל הכאבים התחלתי להשתמש יותר ויותר בסמים הקשים של הקודאין, הירואין – רק שהכאב ייפסק. עד גיל 30, כל היום התעסקתי בסמים. הייתי פורץ למכוניות, לבתים, גונב מקשישים זהב, שודד, מאיים. עשיתי הכל חוץ מלרצוח ואף אחד לא תפס אותי. לא הרגשתי שאני נרקומן, חשבתי שאני שולט בזה ואני יכול להפסיק מתי שאני רק רוצה, אבל זו היתה רק אשליה".
בינתיים, בסביבתו של רונן החברים החלו להתנקות ולשקם את חייהם. גם לרונן היתה זוגיות ארוכת שנים, ובמשך 15 שנה היתה לצדו חברה שניסתה לשנות אותו, ללא הצלחה. באותה העת ההורים ידעו שהבן שלהם מסומם וניסו לעצור אותו ולהתחיל לטפל בו, אך הוא לא הסכים שיטפלו בו. "היו לי ריבים קשים מאוד עם המשפחה בזמנים ההם", הוא מספר, "בלילות הייתי מסתובב כדי להשיג כסף לסמים, וביום נח ונהנה מהחיים. גנבתי גם כספים מההורים שלי בלי שהם ידעו לצורך הסמים, אבל בחיים לא גנבתי תכשיטים מהמשפחה ומכרתי אותם. כבוד המשפחה וכיבוד ההורים היה בשבילי מעל הכל".
כשהגיע תורג'מן לגיל 30, חבר טוב ניסה לעזור לו לצאת ממעגל הסמים. הוא הגיע אליו הביתה יחד עם ההורים והפציר בו שייתן לו כסף למכון גמילה, כמה שירצה, רק שלא ישתמש בסמים. "הייתי גר בזמנו עם ההורים ועברתי תהליך גמילה מאוד קשה", מספר רונן, "זה כלל לקיחת כדורים, קריז, צעקות, מריבות ומה לא. הכל היה במלחמה עם הסמים. סבתא שלי היתה גרה ביפו, ושם הייתי משתמש וחוזר מסומם הביתה. זה היה מקום המפלט שלי, הבית של סבתא".
תורג'מן מספר ש"תהליך הגמילה הצליח – הכרתי את גרושתי כאשר היא דפקה על דלת הורי בטעות בטענה שהיא מחפשת איזו שכנה, ומהרגע הראשון התאהבנו. תוך חצי שנה התחתנו ובתוך שנתיים כבר הייתי אב לשתי בנות מקסימות".
אבל גם מה שהסתמן כתחילתה של תקופה טובה התגלה כמאתגר עבור תורג'מן. "חיי הנישואים לא היו פשוטים לי", הוא מספר, "הייתי עובד בעבודות מזדמנות, גם כמלצר במסעדה על הטיילת בבת ים, רק על מנת לפרנס את המשפחה. במהלך העבודה רציתי לשתות איזה משקה אלכוהולי ובעל הבית אסר עלי בגלל ההתמכרות שלי, והחזקתי מעמד. אבל ברגע שנולד הילד השלישי שלי, שנולד חירש, חזרתי לסמים. הכאב בשבילי היה עצום והיה לי מאוד קל לחזור לזה".
חזרתו של תורג'מן לסמים פירקה את משפחתו. "חיי המשפחה נהרסו", הוא מספר, "הייתי עושה סמים ליד הבנות שלי ולוקח אותן לתחנות חלוקת הסמים. חשפתי אותן מגיל מאוד קטן לעולם הזה, והיום בדיעבד אני מצטער על זה מאוד".
הבנות שלו תמיד היו איתו, אך כאשר התבגרו פנתה אליו אחת הילדות, אז בת 13, וביקשה ממנו שיפסיק עם הסמים כי היא רוצה אבא ולא עציץ. הבקשה שלה התממשה, אך בדרך שהיא לא ציפתה לה. בעקבות מתיחות בחיי הנישואים עם אשתו הוא נשלח לכלא בפעם הראשונה בגיל 42 לתקופה של שמונה חודשים בשל אלימות במשפחה. "לא עשיתי לה כלום, לא נגעתי בה, רק שחררתי משפט שאני אהרוג אותה, אבל לא באמת התכוונתי לזה", הוא מספר, "הייתי עצבני ושום דבר לא עזר".
המאסר הראשון של תורג'מן היה בכלא עתלית. הוא המשיך להשתמש בסמים גם במהלך המאסר. "החיים בכלא היו מאוד קשים", הוא נזכר, "אין סמים בכלא, ואם יש אז הרבה פחות ממה שחשבתי. אתה כל הזמן צריך לדאוג שיפקידו לך כסף על מנת לקנות סמים שבכלא עולים פי שלושה מאשר ברחוב. אתה עובר שם תהליך גמילה מאוד קשה ולסוהרים לא אכפת. אתה נחנק בתא, בוכה, משתולל, צועק לשמים ומתחנן לעזרה, אבל אף אחד לא מגיע. אלה ייסורים שאני לא מאחל לאף אחד".
רוצים להישאר מעודכנים?
בהמשך הוא הועבר לכלא שאטה. השתחרר ונעצר בשנית בעקבות סעיף נוסף של איומים במשפחה. תורג'מן טוען שנכלא בעקבות סכסוך עם גרושתו. הפעם הוא נשלח ל-16 חודשי מאסר בכלא רמלה. "שם נשברתי באמת", הוא מספר, "לא האמנתי שעשיתי את כל הדברים הנוראים הללו, ובסוף מה שהביא אותי לכלא היה זה שאיימתי מעצבים על גרושתי".
המעצר השני הוביל את תורג'מן להתקרב לדת. "התחלתי לחזור קצת בתשובה, להתפלל, להניח תפילין, לקיים מצוות", הוא מספר, "התחלתי לאהוב את הדת. עשיתי שם הסכם עם אלוהים: תשמור עלי ואני אשמור עליך. מאז החלטתי לקחת את עצמי בידיים. עברתי תהליך גמילה קשה מאוד בכלא עצמו שכלל השפלות נוראיות. היו לי מאז מעידות פה ושם והייתי יוצא ונכנס לבתי הסוהר בשנים האחרונות, אך לולא מה שעברתי בכלא אני חושב שלא הייתי במצב הנפשי החזק שאני נמצא בו היום".
את האור מצא תורג'מן בבית של דוד אגייב, האבא של העמותה לופט – מיזם חברתי למען דרי רחוב. כיום הוא גר בדירת ארבעה חדרים בדרום תל אביב שאותה הוא חולק עם שישה שותפים נוספים אשר לכל אחד מהם עבר שונה, והם לומדים לחיות ביחד. הבית מצולם 24 שעות, ואגייב דואג לכל מחסורם, כל עוד הם עומדים בכלל אחד: להישאר נקיים.
בזכות העמותה והשיקום שהיא אפשרה לו, הפעם, בשונה משנים עברו, תורג'מן מתרגש לקראת ליל הסדר. "אני הולך לעשות את ליל הסדר עם המשפחה שלי", הוא מספר, "ואין תחושה יותר טובה מזו – החירות היא הכל".
